הכנה לחיי הנישואין

תקציר

רוב האנשים נשאים מבלי לחשוב שעליהם ללמוד, כיצד לחיות חיי נישואין, מה דרוש כללית,

 לבני הזוג במיוחד כדי ליצור מערכת יחסים זוגיים טובים, מאחר שניגשים הם לחיי הנישואין מתוך תחושה של ביטחון עצמי שהזיווג יעלה בידו יפה. אף אחד לא מעלה על דעתו מחשבה שעליו ללמוד כיצד בונים מערכת זוגית. ככל שנתבונן מסביב במהלך חיי הנישואין נראה שכמו בכל עסק והשקעה רציני/ת, יש צורך להקדיש זמן ללימוד הנושא.

בעבודה זו תובא התבוננות נכונה ונבונה המאפשרת לאדם לראות את תכלית הלימוד ומטרותיו.  על מנת  שיהיה לימוד יעיל, צריכה להיות הדרכה מקצועית ע”י איש מקצוע מוסמך (מדריך חתנים מוסמך/ מדריכת כלות מוסמכת.) טרם נישואיהם אשר ינתב לציפיות ראליות, יפריך מיתוסים,יציג את תכלית הנישואין וחשיבותם. כמו כן עוסקת העבודה בשותפות בין בני הזוג, ההבדלים בין המינים, תקשורת בחיי הנישואין וויכוחים בצורה הוגנת, כמו גם הלכות רלוונטיות הקשורות להלכות “טהרת-  המשפחה”.הדרכה בדרך זו, מנחילה אבני יסוד להקמת התא המשפחתי היהודי.

הקדמה

בחורה צעירה נכנסה לחדרי, התישבה מולי כולה נרגשת קורנת אושר ושמחה (בס”ד כלה חדשה, בעוד מספר שבועות – החופה) נבוכה מעט ומלאת ציפיות ושאיפות לחיים החדשים,

 האם יהיה זה בנין עדי- עד? בשבח והודיה לבורא עולם יתברך שמו, אשר זיכנו ברוב חסדיו לפני כ- 18 שנה להתחיל את עבודתי כמדריכת כלות מוסמכת ובעידוד המתמיד של אישי היקר, ה’ ישלם שכרו. למדתי יעוץ נישואין רבניים. אשר הפגיש אותי עם זוגות לאחר נישואיהם, ולראות שככל שהחתן/הכלה הודרכו הדרכה טובה יותר מקיפה יותר, הן מצד ההליכות הבית היהודי, השקפה דרך המקורות: תורתנו הקדושה, הגמרא והזהר הקדוש… והן בהלכות “טהרת – המשפחה”. ידעו בני הזוג את תכלית נשואיהם ומטרותיה. לעומתם זוגות שלא הודרכו הדרכה מקיפה לפני נישואיהם לא תמיד השכילו להבין את תכלית הנישואין ומטרותיו.

בשנים האחרונות אנו עדים להתעוררות בקרב זוגות העומדים להנשא,אשר מגיעים להדרכת חתנים/כלות  וכמהים ללמוד כיצד להקים את התא המשפחתי, שהוא הבסיס לעם היהודי. “רגע אחד”, אם תשאלו כעת, הנמצא במאמר זה הינו הדרכה נכונה לחיי נישואין? אם שאלה זו מביעה את רצונכם לעבור מקריאת ההקדמה למאמר… בשמחה לא אפריע לכם…                                                  

                                                                                                       בהצלחה!

מבוא 

 “התא המשפחתי הוא הגרעין הפיזי והרוחני לצמיחת העם היהודי, והעם עצמו מהווה מקור צמיחה לאנושות כולה” (הרב קוק, עין איה, שבת א, סימן קפ”ב)

רעיון זה של הרב קוק בא לחזק אצלנו את גודל האחריות וההבנה עד כמה ענקית המשימה המוטלת על מדריכי החתנים / כלות, להשתדל בכל הכוחות העומדים לרשותם להדריך וללמד את הזוגות הצעירים לבנות בית לאורה של תורה. אחריות זו מתעצמת במיוחד היום שאנחנו חשופים מאד להשפעות חיצוניות הנוגדות את הדרכת התורה ועלולות לגרום לסדקים ואפילו הרס של חיי המשפחה.

ולכן בתקופה האחרונה במיוחד, קיים נוהג, שחתנים או כלות ניגשים ללמוד את הליכי הנישואין, ולא רק את ההלכות. הדבר חיובי ביותר, משום שהעוסקים בטפול בבני-זוג, יכולים להצהיר שכמעט כל הקשיים המתגלים בנישואין אינם בהכרח עקב השוני שבין בני-הזוג, אלא בעיקר מחוסר ידע. לכן עדיף ללמוד לפני הנישואין כל מה שאפשר ולא בדרך הקשה של כשלון לאחר הנישואין. 

הכנה לחיי נישואין כוללת לימוד של נושאים רבים שמתחלקים בעיקר לתחום ההלכתי – מצוות שקשורות לטהרת המשפחה, ולתחום הזוגי – תחום הליכות הבית היהודי.
כל אחד מבני הזוג אמור לקבל הדרכה אישית: הכלה – על ידי מדריכת הכלות והחתן – על ידי הרב או מדריך החתנים. רצוי מאד להפגיש את בני הזוג לשיחה/שיחות משותפות בהם נדון בתחומים הזוגיים, נברר אם ישנם קשיים וניתן עצות והדרכה לחיים המשותפים.
לעיתים  המפגש המשותף מאפשר לבני הזוג לדון בנושאים שלא העיזו לדבר עליהם לפני כן, ונוכחותו של המדריך נתנה להם את ה”אומץ” לדבר עליהם.

עבודה זו תתמקד בנושאים החשובים להדרכת חתנים / כלות טרם נישואיהם תוך הבנה והכרה בחשיבות הנושא, ערך הנישואין, מטרתם ומהותם.

חשיבות ההדרכה

נוהג שבעולם, כאשר רוצה אדם לפתוח עסק או להשקיע מאונו וזמנו במטרה מסוימת, קודמת לזה בחינה מעמיקה אודות הצורך והאינטרס שלו בעניין, כדאיות התוצאה ביחס להשקעה ועצם יכולתו לעמוד באותה משימה.
למרבה התדהמה, שונה הדבר כאשר הולכים גבר ואישה לפתוח את “העסק” הגדול ביותר של חייהם – מבחינת התחיבות ההשקעה האישית שלהם, הן ביחס לזמן ההשקעה, הטרחה הכרוכה בדאגה לבן/בת הזוג, ואף ההשקעה הכלכלית הכבדה. 

בדרך כלל ניגש אדם לחיי הנישואין מתוך תחושה וביטחון עצמי שמהלך זה יעלה בידו יפה וישתלם ביותר עבורו. כל אדם ניגש לנישואין מתוך אינטרס אישי מובהק מה יהיה הטוב ביותר עבורו, ועם מי ינוהלו חייו שלו בצורה הטובה והנוחה ביותר. אין בעולם אדם שיינשא כשהמדד יהיה – לאיזה אדם אוכל לגרום אושר הכי רב על ידי כך שאנשא לו, שהרי אם כן היה מחפש את המסכן, המכוער, החולה או העני ביותר כאידיאלי לנישואין דבר שכמובן לא קורה. מדוע אם כן דווקא ב”עסק” הגדול ביותר של האדם “מקובל” לסמוך על איזה תחושה עלומה-רגשית וביטחון מופרז ללא בדיקה מקיפה ומעמיקה איך באמת ניתן ליצור הרמוניה משותפת, ולגייס את האינטרס של בן זוגי “לשבת על זרי הדפנה” שלא יסתור ויפריע לאינטרס שלי. האם יכולתי המופלאה עד היום “להסתדר” בחיי החברתיים מעידה שאצליח למלא את ציפיותיי גם מחיי הנישואין. האם באמת חיי הנישואין אינם אלא חיי חברה רק במימד מצומצם וקרוב יותר, או שמא הם מהות שונה המצריכה בחינה ועריכה מחודשת לכשרון האינטליגנציה הרגשית שלנו.

לצערנו, המציאות מורה שרובם של הזוגות הנשואים אינם מצליחים להגיע ולממש את אותם ציפיות יפות שליוו ואולי אף הניעו אותם בתקופת היכרותם הראשונה עם בן זוגם, עד כדי יחס של 1 מתוך 3 זוגות שאינם נמצאים בקשיים, או חלילה מגיעים אף לגירושין.

במחקר שנערך לבדיקת שביעות הרצון מחיי הנישואין, בקרב מגוון זוגות בעלי השכלה ורקע שונה, עלה כי רק 28% מהגברים ו-33% מהנשים דווחו על רמת שביעות רצון גבוהה. (דר’ שושני, תשל”ו).   

יתר על כן במחקרים שבהם נשאלו זוגות נשואים – “אם הייתה ניתנת בידך האפשרות לחזור ולהינשא, האם היית בוחר/ת בבן הזוג שאת/ה נשוי/אה לו היום”, השיבו 57% מהנשאלים בשלילה. ועל כך טוענים בעלי מקצוע שמספר הסבורים שטעו בבחירת בן/ת הזוג גדול יותר, אך הנשאלים אינם משיבים בשלילה, משום שלא ברור להם שהחלופה לבן זוגם תהיה טובה יותר. (הרב ש. כהן, הבית היהודי).

 עובדות אלו מעלות סימן שאלה גדול על יכולתנו לדעת לבחור מי מבין החצי השני באוכלוסיית העולם יכול להתאים לי. שהרי “כשלון” הבחירה ואי מימוש הציפייה לחיי נישואין שלווים, מספקים ומעשירים של כשתי שליש מהזוגות וודאי אומר דרשני.

המעניין הוא, שבמחקר שנערך בקרב זוגות גרושים על הסיבה המרכזית שהכשילה את נישואיהם, העלו רוב הנשאלים את בעיית “אופי בן הזוג”  וחוסר תקשורת.  וזה למרות שהם הכירו זמן רב קודם וחלקם אף ניהלו חיים משותפים קודם לנישואין.  ובכל זאת לא השכילו להבין, לדעת ולעמוד על טיב “אופי בן הזוג” או להצליח לבנות מערכת תקשורתית בריאה ביניהם, אף על פי שהם מתקשרים ומתוקשרים טוב בחיי החברה שלהם. (המחקר נערך על ידי סיגל לבני באוניברסיטת בר-אילן בקרב ישראלים שהכירו את בני זוגם בצורות מגוונות ומשך זמן ההיכרות קודם הנישואין נמשך לפרקי זמן שונים.).

אציין במאמר מוסגר את דבריה של דר’ רינה שחר, כי במחקרים שנעשו על מנת לבדוק את הקשר שבין שביעות רצון מחיי הנישואין לבין אורכה של תקופת החיזור, לא הוכח כי תקופת חיזור ארוכה יותר גורמת ליותר שביעות רצון מהנישואין. ואדרבא, אי הלימה בין המציאות ובין רמת הציפיות שהתפתחה, מהווה קושי בחיי הנישואין. במידה מסוימת דווקא בחירת בן זוג על בסיס שידוך עשויה להגביר את שביעות רצונם של בני הזוג עקב הלימה בין הציפיות מהנישואין ובין המציאות המאפיינת אותם.
הדבר ברור אם כן שיש לתת את הדעת לשאלה מהם הכישורים והתובנות  הנדרשות לאדם בבואו לבנות את הקן המשפחתי, למה עליו לצפות ולאיזה אינטליגנציה רגשית עליו להכשיר את עצמו, ע”מ להבטיח את מימוש הציפיות האישיות שלו “ממוסד הנישואין”. וכיצד ציפיותיו הנובעות ממשאלת לב למילוי ויישום האינטרסים שלו לא ייסתרו, יופרעו ויתנגשו עם משיכת החבל לצד השני ע”י בן זוגו המצפה גם הוא להוביל את קשר הנישואין הזה למילוי ציפיותיו הוא.

 במדרש מובא, על המטרוניתא ששאלה את ר’ יוסי בן חלפתא למעשיו של הקב”ה מאז בריאת העולם, וענה לה “מזווג זיווגים אשתו של פלוני לפלוני בתו של פלוני לפלוני”. (ויקרא רבה ח א).
המהר”ל בספרו באר הגולה, אינו רואה את דברי המדרש רק במעשה הקב”ה לפעולת הקשר הראשוני בין בני הזוג אלא אף השגחה וסייעתא דשמיא יום יומית בשמירת וחיזוק הקשר גם לאחר הנישואין –  “עוד יש לך לדעת כי אין זיווג האדם טבעי רק הוא מהשי”ת… לפי שהוא ית’ מחבר אותם ואין בזה העניין הנהגת הטבע… ודבר זה… עניין נפלא ורמזו אותו חכמים קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות… חיבור איש ואישה ראוי שיהיו נפרדים כל אחד לבדו, והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד.” ללמדנו עד כמה קשה וסותר אמור להיות קשר הנישואין על פי דרכי הטבע, עד שאם לא יחבר ויקשר ביניהם כוח על טבעי – השכינה, מנוגד וסותר הוא למציאות. 

ואולי זוהי דרשת חז”ל לדמות זיווגו של אדם לקריעת ים סוף. ששונה נס קריעת הים משאר ניסים, שהרי כאשר הקב”ה מחדש והופך למשל מים לדם, אך טבעי הדבר לחוש דחייה מהדם החדש או לסבול מצפרדע, ערוב וכיו”ב כך שהגם ועצם חידוש הדבר הוא נס נפלא אבל התוצאה שנולדה מהנס היא דבר טבעי. לעומת זאת בקריעת ים סוף כאשר המים להם חומה, אין זה נס חד פעמי אלא שבכל רגע הקב”ה חידש מצב של “והמים להם חומה” שלעולם אין זה טבעי שיעמדו המים כנד. ולזה דימו חז”ל זיווגו של אדם ועל זה אמר המהר”ל “שאין זיווגו טבעי רק הוא מהשי”ת וכו’ והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד”.

אמנם, מצד שני לימדה אותנו התורה שאך טבעי המצב ונידרש הוא שיישא אדם אישה – “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב יח) ופשוטו של מקרא הוא כי יחידותו של האדם אינה טובה, ולטובתו צריך הוא לחיבור. (עיין רמב”ן, ספרנו, אור-החיים ועוד) וגמרא מפורשת במסכת יבמות סב:   “א”ר תנחום א”ר חנילאי  כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה דכתיב וכו’  במערבא אמרי בלא תורה, בלא חומה דכתיב וכו’  רבא בר עולא אמר בלא שלום דכתיב וכו’.” ואף אישה טיבעה וחפצה להינשא כמו שכתוב “ואל אישך תשוקתך” (בראשית ג טז)  עד  שאומר ריש לקיש שמבחינתה של האישה “טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו” ופירש רש”י “ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא.” (גמרא קידושין ז א) [ועיין במכתבי החזו”א והסטייפלר בעניין זה].

הטור בתחילת אבן-העזר פתח בשבח זיווגו של אדם ובהודאה לקב”ה על כך “יתברך שמו של הקב”ה שהוא חפץ בטוב בריותיו שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו.” (ועיי”ש בב”ח).

נמצאנו למדים, שמחד אין טבעי יותר מלהינשא וממילא להצליח ולרוות אושר ככל מהלך תקין וטבעי, ומצד שני אין דבר מופרך יותר מזה וזקוקים “לנס” מיוחד ע”מ ששני הקטבים יפגשו ויתחברו לאחד.  וכפי שהמציאות המרה מורה שאין זה כ”כ טבעי לחיות באושר ורבים רבים הם הזוגות הנשואים שלא ידעו אושר מהוא בנישואיהם. דומה כי חשיבותו של הנושא לא מרשה לנו להרפות מחיפוש אחר תשובה/פתרון לבעיה כללית זו. 

הבה ונתבונן, מדוע על האדם לגשת בכלל לנישואין? לשם מה הולך ביוזמתו וקושר עצמו למחויבות  שאין לה אח ורע בעולם בהתקשרות שבין בני אדם, הרי אחד הדחפים החזקים ביותר שיש לאדם הוא הצורך לחיות בחופש ובחירות ולהיות משוחרר מכל כבילות ומוגבלות. ולמרות זאת החברה האנושית על כל גווניה השונים ממסגרת את עצמה במסגרת הנישואין שבה האדם מאבד במודע את חירותו האישית ומשעבד את עצמו לטובת המשפחה. מה א”כ מניע את האדם לזה האם זה רק בדידות וחוסר נוחות להיות ‘לבד’? רצון להקים משפחה? תופעת העדר שזה המנהג וכך כולם עושים? ציווי אלוקי שיש לקיימו ככל שאר המצוות? דומני, כי הבהרת נקודת המוצא היא קריטית להתייחסותו של האדם לחיי הנישואין ומהווה קטליזאטור עד כמה יהיה מוכן להשקיע, לחזק ולשפר קשר זה.
פתרון חידה זו נמצאת במפורש בתורה “זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם”. (בראשית ה ב) גילה לנו יוצר האדם שא”א להגיע לשלמותו להיות “אדם” כאשר הוא לבדו, רק דרך זכר ונקבה מתחדשת היצירה הנקראת “אדם”. או בלשון חז”ל שכ”א לבדו הוא “פלג גופא” (=חצי גוף).  ומכוח זה העידה התורה שלכן  “יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב כד) ופירש הרמב”ן שצורך זה להינשא  “הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבוקים בנשותיהם עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהם כאילו הם עימם לבשר אחד”. מבאר הרמב”ן, שבעצם הקב”ה מאלץ את האדם לקשור את עצמו עם בן זוג. כשם שהקב”ה מאלץ את האדם לשמור על חייו ע”י שברא בו תחושת רעב, רתיעה אינסטינקטיבית מאש וחום או סגירת עפעפיים מהירה בהתקרבות חפץ זר לעיניים, כך יצר הבורא תחושת נעימות בנפש האדם כשנמצא במחיצת אדם הקרוב לו ואף דחף להגיע לכך בגלל מועקת הבדידות כאשר חי לבד, כשסבל זה, מביא את האדם ליצור קשר עם בן זוג לצורך נישואין על מנת שנגיע לתכלית הבריאה להיות “אדם”. גבר או אישה הניגשים לנישואין מתוך תובנה עמוקה זו, שלצורך שלמותם הם עליהם להינשא – יעשו כל תצדקי ויחפשו כל אפשרות שבעולם לחזק, לשפר ולהוסיף ביניהם אהבה ואחווה על מנת להיות יותר “אדם” ולהגיע לחיבור שלם יותר עם אותו “פלג גופא”. אולם ברור שע”מ להגיע לאותה הרמוניה נפלאה עליהם לברר לעצמם קודם מהם המכשולים העלולים להפריע לחלום נפלא זה להתגשם, מנין הם נובעים ובעיקר כמובן כיצד יהיה ניתן להתגבר, לעקוף או לעיתים אף להשלים עם נתונים אלו. 

ציפיות לא נכונות

בכל סוג של התקשרות עם אדם נוסף בחיי החברה קיימים קונפליקטים. בכל התקשרות, קיימים פערים ביחס אל סוג ורמת הקשר. כגון: מה תהיה מידת ההתקשרות שלנו ביחד כחברים, עד כמה נהיה ‘שנינו ביחד’ ובאיזה מידה ‘כל אחד לחוד’, האם מותר לנו ליצור ולהיפתח לחיי חברה נוספים מלבד החבר הנוכחי או שחברות זו סגורה, מה מותר לי לעשות לבד ומה אני חייב לעשות דווקא ביחד, האם חיינו החברתיים ינוהלו על פי דפוס קבוע או שנהיה יוזמתיים וספונטניים לערוך שינויים תמידיים. 

קונפליקטים כאלו ואחרים נמצאים בכל התקשרות בין שני בני אדם, אולם הדבר לא כל כך מפריע מאחר וברור לנו  ‘שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם,טבעם ורצונותיהם שונים’ אין בעולם כולו שני אנשים שיהיו זהים בתכונותיהם לחלוטין. לעולם לא נוכל למצוא שניים שיסכימו על הכול תמיד. דבר זה מובן ואינו מפריע לנו כלל. אדרבא, אנו שואבים ממציאות זו תחושה נעימה של מיוחדות אישית. אלא שמצד שני חוסר סימטריה רגשית זו יכולה שתיצור קונפליקטים שיפריעו לנו לעיתים עד כדי שנבוא לנתק את הקשר עם אותו אדם שאנו לא “מסתדרים” איתו. [אופציה שבשונה מחיי החברה אינה אמורה להיות קיימת בחיי הנישואים] בכל מקרה, המודעות לשוני הזה עוזרת לנו לדעת להסתדר ולהצליח לבנות חיי חברה פחות או יותר תקינים, מאחר ואנו לא מצפים מהזולת שיסכים איתנו בכל או שיאהב את כל שיגיונותינו. כך שבדרך כלל חיי חברה בנויים על מערכת של משא ומתן. אדם נותן ומפרגן תוך צפייה ברורה לקבל, אבל ברור לו שאם לא ייתן תמורה, ולעיתים אף צריך להקדים את “התשלום”  – לא יקבל והוא כלל לא מתרעם על כך. 

נקודה זו המשמשת בסיס לכל חיי חברה תקינים, לא כל כך מקובלת בחיי הנישואין. שם אנו מצפים לקבל מעצם היותנו כלולים במערכת הנישואים. מגיע לי כי מגיע לי. בחשיבה נוספת נהיה מסוגלים להודות שטענה כזאת לא יכולה להתקבל [ולו רק בגלל שגם לבן/בת הזוג קיימת הזכות לטעון כך, ומה נעשה כאשר הרצונות מנוגדים וסותרים] אבל בכל אופן משפטים כגון “שיקבלו אותי כמו שאני”  “ככה אני וזה מה שיש” נשמעים, והעברת מסר כזה מצויה למרות שבחיי החברה לא נעיז להשמיע ולטעון בסגנון כזה. אדם אף מצפה לקבל מבן/בת זוגו גם אם נתינתו למערכת השותפותית תהיה פחותה ביחס – “הוא הרי בעלי”  “הרי היא אשתי” וכדו’.

מה מביא אם כן אדם לחשוב ולהרגיש שבחיי הנישואין שלו אמורים להשלים עם כל חסרונותיו ואפילו לאהוב אותו הגם שמצידו לא ינקוף אצבע לשפר תכונות המרגיזות את בן/ת זוג. 

בימי חייו עובר האדם שלשה מצבים ביחסיו עם הסובבים אותו. הורים, חברה ונישואים. בראשית חייו מערכת היחסים שלו עם ההורים הייתה מערכת של קבלה, וקבלה בלבד. אף ללא בקשה מצידו מקבל הילד את כל צרכיו מהוריו ולפעמים אף יותר מהצורך האמיתי שלו. הוא אף ראה שגם כאשר הנתינה גורמת קושי להורים הם נותנים ובאהבה כל עוד הוא רק מוכן לקבל, כשהוא לא נידרש לתת תמורת זה כלום. כאשר גדל ומתחיל לפתח מערכת יחסים עם החברה, מגלה להפתעתו שאין הוא המוקד שעליו סובב ציר העולם וכדי לקבל הוא נידרש לתת, כשהכול הופך להיות כפוף לכללי משא ומתן והוא נידרש להשקיע והרבה כדי לקבל. מצב זה לא מוצא חן בעיניו, הוא היה מעדיף להמשיך ולקבל ללא תמורה, אבל אין בררה העולם הוא – “ייתן יקבל לא ייתן לא יקבל”. ולכל אורך התבגרותו הוא מנחם את עצמו “כאשר אנשא הוא/היא יפנק/תפנק אותי”. כאשר הם מתחתנים, מגלים להפתעתם שהמערכת הזוגית דומה יותר למערכת החברתית מאשר להורים וא”א לקבל ללא מאמץ ובקשה מפורשת, דבר שגורם לתחושת אכזבה הרבה יותר עמוקה מחוסר מילוי צפיות בתקופת חיי החברה, כיוון שכאן הציפיות הם גם לתחושות רגשיות ולא רק לדברים טכניים ונוגעים באישיותו של האדם. אכזבה זו תוביל לאחת משתי המסקנות: או שהזולת אינו ממלא את חובותיו כלפי והוא חומס ממני את מה שמגיע לי,   או שפשוט לא “מגיע” לי ועלי להבין שחיי הנישואים בנויים יותר כדוגמת חיי חברה. לאור תובנה זו מתבקשת המסקנה שהאכזבה  אינה בגלל חסרון בזולת אלא נובעת מצפיות לא נכונות. 

מיתוסים נפוצים והפרכתם.

ישנם שלושה מיתוסים הקיימים בהקשר זה של הכנה לחיי נישואין:

א. אין צורך בהכנה לנישואים או בהכשרה לקראתם, ידע זה טבוע בנו.
ב. גברים ונשים שווים – זהים.
ג. בעיות בחיי הנישואים הם דבר לא נורמאלי.

א. אין צורך בהכנה לנישואים?!  הידע הזה טבוע בנו מלידה?! מדוע א”כ רק 28% מהגברים ו-33% מהנשים מדווחים על שביעות רצון גבוהה מחיי נישואיהם? מדוע 57% מהזוגות הנשואים היו שמחים למצוא עצמם נשואים לבן/בת זוג אחר/ת?  איך קורא שרק זוג 1 מתוך 3-4 זוגות אינו נמצא ב”קשיים”?  הייתכן שדווקא כשרון זה “שאמור” להיות טבוע בנו ממילא אינו בא למימוש? או שמא ואולי יש לנו טעות בתפיסה, והמציאות המרה שטופחת על פנינו תלמדנו שאכן יש צורך בהכנה לנישואים! הרי אין כמעט מי שלא מכיר מסביבתו הקרובה זוגות גרושים, או ‘גרושים’ למחצה לשליש ולרביע.
גם אם יניח האדם שאכן הוא ‘נולד’ עם תובנות מופלאות בנוגע לחיי הנישואים, או שכל מה שעליו לעשות זה רק לחקות את הוריו שניהלו מערכת זוגית נפלאה. אולם בן זוגו לא ‘נולד’ כמוהו ולא בא ממשפחתו שלו ולא ראה ג”כ התנהלות זוגית נכונה. ובכלל, האם היה עד למרוץ המכשולים שעברו הוריו עד שזכו וקיננו קן נפלא כ”כ, הרי הוא בא אל המוכן וא”כ כיצד ידע איך להתגבר על מכשולים שיצוצו במהלך הנישואין. אף התמודדותו בחייו החברתיים גם אם נעשתה בהצלחה, לאו דווקא תעזור לו בחייו הזוגיים מאחר וסוג הציפיות שונה לחלוטין. [גם אלו שקודם לנישואים ניהלו “חיים משותפים” יתקלו באותם קשיים. כשהסיבה, שינוי מוחלט במערכת הצפיות בין זוג חברים לזוג נשוי.]
ברור הדבר שיש אכן צורך ותועלת עצומה בהכנה לחיי נישואין ובמילים אחרות יש צורך ללמוד להיות נשוי. 

ב.  “גברים ונשים שווים וממילא זהים”  הנחת יסוד מוטעית זו הינה מאבות הכישלון.
טעות זו שהונצחה ע”י אחת מראשי הפמיניסטיות (שרלוט פרקינס-גילמן בספרה נשים בכלכלה) במשפט “המוח אינו איבר מיני” שעיקרו: הגם שאנו שונים ביולוגית זה מזו אין זה אומר שיכולותינו וכישרונותינו אינם שווים. כשמתוך כך עולה הדרישה להתייחס למעמד האישי של שני בני המין באופן שווה ואף זהה לחלוטין וממילא גם למתן הזדמנויות ותפקידים שווים וזהים לשני בני המין וכדו’, גרמה ועדיין גורמת לחוסר הבנה רבה בין בני הזוג להבדלים בין הצרכים הגבריים הבסיסיים לבין צרכים נשיים בסיסיים. כתוצאה מטעות זו אנו טועים רבות באבחון הצפיות של הזולת, בצורת הענקתם, ומגיעים לתקשורת שמקבלת מימד של מונולוג במקום דיאלוג בריא -“בהעדר המודעות לעובדה שאנחנו אמורים להיות שונים, נמצאים גברים ונשים כל הזמן בעימותים אלו עם אלו. אנחנו מצפים שבן המין השני יהיה דומה לנו. אנחנו משתוקקים שהוא ירצה את הדברים שאנו רוצים ושהוא ירגיש את אשר אנו מרגישים.” (ג’ון גריי)   אבל מה לעשות ומשאלת לב זו לעולם לא תוכל להתממש- כותבת הפסיכולוגית דר’ עדה  למפרט: “שינוי קל הופך שני יצורים זהים לשני מינים נפרדים… הוא נעשה באמצעות כרומוזום אחד מתוך 46 הכרומוזומים שיש לנו בכל תא… אבל הכרומוזום הזה הוא ראשיתו של מפל שלם ומורכב של תהליכים הורמונאליים, שבונים מערכות פיזיולוגיות ועצביות שונות ונבדלות לזכר ולנקבה,  ובכך יוצרים נטיות התנהגות ונטיות פסיכולוגיות שונות לזכר ולנקבה.” אין טעם לא להכיר בכך ולהפוך ל”דון קישוט”. עלינו לנצל את האנרגיה שבנו ע”מ לתעל את חיינו כפי המציאות. 

מחקרים רבים הוכיחו, שאנחנו חושבים אחרת ואף משתמשים לצורך כך בחלקים שונים של המוח, שומעים אחרת, מגיבים באופן שונה במצבי לחץ, מתבטאים באופן שונה וכדו’. כשלחלוטין אין זה משנה אם הבדלים אלו הם אמיתיים כלו’ הבדלים מולדים או הבדלים שהוקנו/נרכשו במהלך החיים. די לנו בעובדה שהם קיימים ועלינו להכיר בכך וללמוד את צורת ביטויים על מנת שנבין את הזולת נכון, נגיב נכון וממילא נהיה מסופקים ומאושרים.

האמת שהדרישה הפמיניסטית לשוויון זכויות בין גברים ונשים אשר השתרשה כ”כ בתת מודע שלנו לא צמחה בחלל הריק. דרישה זו באה כ”תשובת המשקל” לעוול הגדול שנגרם לנשים בקרב עמים שונים. – כותבים יעל גנור ודר’ סורל קאהן: “הדעה שרווחה עד המאה ה-20 יחסה לגברים עליונות ברורה על הנשים בתחום האינטליגנציה.  בימי הביניים למשל, עדיין רווחה גישתו של אריסטו, שהנשיות היא מעין עיוות של טבע האדם. מאוחר יותר [סוף המאה ה-19] גרסו, שעקב מהלך אבוציונלי שונה, קיים אצל נשים חסר בתחום החשיבה המופשטת, כיוון שלצורך גידול ילדים לא נדרשו, לדעת חוקרי המאה ה-19, כישורים אינטלקטואליים לא התפתחו תכונות אלו אצל הנשים. חשיבה מעין זו שררה גם בראשית המאה ה-20, נשים נתפסו דומות לילדים.” זהו אכן עוול.
ננסה להתבונן מהי האמת, מה מלמדת אותנו התורה על “שוויים” של כ”א מבני הזוג, האם יש מי שגדול מזולתו או שהם שווי זכויות אף אם אין בניהם זהות תפקידים. כבר בתחילת פרשת בריאת האדם כתוב “ויברא אלוקים את האדם… זכר ונקבה ברא אתם” (בראשית א כז) ללמדנו ששניהם מיוחסים ישירות למעשה ידיו של הקב”ה זה כזו. [ועיין במסכת ברכות סא. במחלוקת רב ושמואל על אופן בריאתם.]  
ואכן לא רק ששניהם שווים בדרגת חשיבותם, אלא שכל חשיבותם מתבטאת רק כאשר הם משלימים זה את זה – “זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם” (בראשית ה ב) דווקא ביחד שמם אדם ואין שמו לבד או שמה לבד אדם. [ועיין גמ’ יבמות סב:]  ולמעשה בעצם יצירת האישה מהצלע דווקא ולא ממקום אחר  למדונו חז”ל יסוד זה, שלכך לא נבראה האישה מרגליו של האדם כדי שלא תהיה נחותה בעיניו, ולא מראשו כדי שלא תעלה בערכה ממנו, אלא דווקא מצלעותיו – אמצע גופו להורות על מעמדם ששווים בחשיבותם הערכית זו לזה. [עיין אברבנאל].
אמנם הרוצה לטעות, יבא ויטען – נאמר  “ויאמר ה’ אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב יח)  הרי לנו פסוק מפורש, כך יאמר, שהאישה אינה אישיות חשובה ונפרדת בזכות עצמה וכל קיומה אינו אלא להיות “עזר” וסיוע לבעלה והיא טפלה לו.  טענה זו לא תתקבל, משום שהרי פסוק זה נאמר כאשר היה האדם בגן עדן, כשמלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין.  וכי אפשר לומר שבמקום כזה היה חסר לו משרתים וסייענים למינם?!  יתרה מכך וכי לא יכול הקב”ה לברא את האדם באופן שלא יצטרך לעזר וסיוע מהזולת כדוגמת כל החיות והבהמות שאינם זקוקים מבן המין השני לעזר וסיוע?!  

ברור הדבר שכוונת התורה באומרה “אעשה לו עזר” בהבנה שונה וכפי שכתבו שם המפרשים. הרש”ר הירש שראה בביטוי “עזר כנגדו” דווקא את מיוחדותה וגדלותה של האישה:  “עזר כנגדו – ביטוי זה מביע את כל כבוד האישה, ועזר כנגדו אינו מביע שיעבוד אלא שוויון גמור ועצמאות שווה. האישה היא “כנגדו” – לצידו של האיש, מקבילה לו בשורה אחת… האישה עומדת בצד האיש לא עמו ולא תחתיו היא פועלת כנגדו בשורה אחת ובנקודה אחרת, כל אחד יפעל בתחום מיוחד לו וכך ישלימו זה את זו.”
טענה נוספת נוכל לשמוע על דברי חז”ל שאמרו  “אישה כשרה עושה רצון בעלה” (תנא דבי אליהו פרק ט) כשלכאורה משתמע ממאמר זה שלאישה אין רצון משלה וגם אם יש לה הרי שעליה לבטל אותו מפני רצון בעלה. אולם זו טעות ברורה בהבנת דברי חז”ל. אמרה חסידית אומרת, שהפירוש של עושה רצון בעלה הוא שהאישה יוצרת את רצונו כלומר גורמת לו לחשוב שהוא הרוצה כשלמעשה היא בעצם מנתבת אותו להגשים את רצונה.

אבל יתרה מכך. אנו מוצאים במפורש בתורה על אברהם אבינו אבי האומה שמקבל ציווי מפורש מהקב”ה  “כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה” (בראשית כא יב) גם יצחק אבינו נותן למעשה את הברכות למי שרבקה אשתו בחרה. הנחשוד באמותינו הקדושות שלא קיימו בעצמם להיות נשים כשרות העושות רצון בעליהן?!  ברור הדבר שהאישה והגבר שווים בכבודם, בערכם ובמעלתם אך שונים בטבעם כך שכאשר האישה היא בעלת שיעור קומה אין זה מהנמנע שדווקא היא תהיה המכוונת.  נכון שלמען שלמות הבית נקבעה היררכיה, כל מוסד כל גוף צריך שתהיה בו היררכיה- מי המנהל מי המבצע וכדו’ שאם לא כן הייתה באה אנדרלמוסיה והמוסד היה מתפרק. אמנם היררכיה אינה שוויון שכן אחד מהם נמצא לכאורה מעל לאחר, אלא שלמען מטרה משותפת היררכיה היא מחויבת המציאות בעוד ששוויון מוביל לאנרכיה. אין המכונית יכולה להגיע ליעדה כשנוהגים בה שני נהגים. ואם כך נהוג בכל משרד זעיר או דוכן בשוק קל וחומר שיהיה כך בבית שהוא הבסיס של כל אדם. 
אדרבא, רבים הם המובאות בחז”ל המרוממים את מעלותיה של האישה אף יותר משל האיש כדוגמא: “נתן הקב”ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש” (גמרא נדה מה ב)  “חכמות נשים בנתה ביתה” (משלי יד א) וכדו’ א”כ לא רק שלא הפחיתו חז”ל חלילה מערכה של האישה אלא אף ציינו מעלות  שבה  יותר מהאיש ולפעמים  עד כדי  שקבעו  להן זכויות יתר כדוגמת:  “האישה  קודמת  לאיש לכסות (=ביגוד) ולהוציאה מבית השבי” (משנה הוריות ג ז)  מפרנסים ומשיאין את היתומה קודם ליתום (תוספתא כתובות ו ח)  “היו לפני הדיינים בעלי דינים הרבה דין האשה קודם לדין האיש” (רמב”ם סנהדרין כא ו)  האישה קודמת בחלוקת צדקה (גמרא יבמות ק א) וכדו’.
אכן, בחוקי חמורבי הבעל הוא אדוניה של האישה והוא מחליט מה ייעשה לה. המעיין בכתבי אפלטון ואריסטו נוכח לדעת כי ביוון נתפסו הנשים כנחותות מבחינה רוחנית ולא זכו כלל לחינוך, דבר שהשפיע עד כדי כך שבשנת 583 לספירה נאספו ראשי הכנסייה הנוצרית לדון “בשאלה הבסיסית” האם לאישה יש נשמה, הם התחבטו כ”כ בעניין ולא הצליחו להכריע בשאלה הרת גורל כזו בישיבה אחת על כן הם התכנסו שנית בשנת 585 והכריעו ברוב של קול אחד שלאישה יש נשמה…   

ביהדות כאמור האישה היא יציר כפיו של הקב”ה בדיוק כמו האיש תוך הבנה ששוויון זכויות אין פירושו זהות תפקידים אלא איש על מחנהו ואישה על דיגלה. 

דוגמא לאחד ההבדלים השכיחים ומצויים באופן קבוע בחיינו:
רבות הן הנשים המתלוננות על סירוב הבעל לשוחח עמן. הן רוגזות על שאינן מצליחות לקיים עם הבעל דו-שיח שוטף וחברי, דבר שיוצר אצלן תחושה שהן מתמודדות לבד והשותפות הזוגית שאמורה להיות לא רק בהיבטים הטכניים של חיי הבית אלא גם שותפות רגשית אינה קיימת. בהרבה מהמקרים נוכל לשמוע את תגובת הגברים ש: 

א. הם כן משוחחים והרבה עם האישה.   

ב. “היא לא מדברת – היא נואמת.” כלומר היא מאריכה בדבריה ובפרוט רב, גם כאשר אין הדבר נצרך להבנת העניין. היא מערבת מין בשאינו מינו כך שאתה יודע על מה אתה מתחיל לדבר אך לעולם לא תדע באיזה נושא תגמור. “תמיד” הטון של דבריה גם כאשר היא מספרת על אירועים טריוויאליים יהיה טון שכמעט מבשר על פתיחתה של מלחמת העולם השלישית וכו’.
מעצם שכיחותה של בעיה זו נבין, שאין מדובר בבעיה של זוג ספציפי אלא בבעיה זוגית בכלל. ואכך ידוע לנו בצורה ברורה שצורכיהם של הגבר והאישה בקיומה של  “שיחה משותפת”  שונה זה מזו.  “גבר מעוניין ליהנות משהות עם חבריו ולשם כך הוא משתמש בשיחה. אצל אישה לעומתו, בנוסף להיות השיחה אמצעי קשר, היא גם מטרה.   לכן אישה עשויה לחפש חברה כאשר המטרה היא לשוחח. כלומר הגבר משתמש בשיחה במטרה להתקשר עם החבר, כאשר השיחה עמו היא אמצעי לכך. אישה משתמשת בחברתה כדי שיתאפשר לה לשוחח, המטרה היא השיחה כאשר האמצעי לכך הוא התחברות עם חברה. (הבית היהודי)
בעוד שאצל הגבר הדיבור משמש כאמצעי לרכישת/הקניית ידע או אף לשם התפארות אבל בכל מקרה מאופיין כתכליתי, משמש הדיבור אצל האישה לחוויה בפני עצמה – היא תדבר לשם עצם חווית הדיבור כשהשיחה לאו דווקא צריכה להוביל לתכלית מסוימת. ולכן, אין זה מפריע לקפוץ מנושא לנושא “תוך כדי דיבור”.

 מההכרח הוא אף לדבר תוך כדי החייאת האירוע עליו מספרים ע”י טון הדיבור ושפת הגוף, כיוון שהשיחה האמוציונאלית מעצימה את ההנאה שבדיבור. כשבנוסף יוכל גם השומע, כך מבינה, לחוות עכשיו את מאורעות העבר ובעצם להיות שותף עמה לתחושה שליוותה אותה אז ועל כן לא פלא שהדברים הטריוויאליים ביותר ישמעו מפיה כאילו ואירע דבר גדול.  תפיסה שונה זו לתפקיד הדיבור, גורמת לבעל לתחושה שהוא אכן משוחח עם רעייתו. מאחר והתייחסותו אל השיחה כדיבור הנועד להשיג צרכים או להסדרת דברים הנדרשים, רואה הוא בדיבור על עניני הבית “שיחה משותפת”. לא פלא שבמצב כזה תחוש האישה שלא מדברים “איתה” מאחר והיא רואה את תכליתה של השיחה המשותפת כמשהו שאמור להביא לסיפוק רגשי וזה דווקא ע”י דיבור סתמי גם אם הוא לא תכליתי. 

קורה גם ושיחה משותפת לא תתקיים למרות מוכנות בני הזוג לשבת ולשוחח, מאחר ואחד מהם משדר בלי מודע “חוסמי שיחה” המפריעים ליהנות מחוויית השיחה המשותפת ומביא להסתגרות בן הזוג. 

בכל אופן, ככל שנבין יותר מהם המניעים והצרכים של הזולת בדיבור ונלמד איך לדבר וכיצד להקשיב – הקשבה אקטיבית, נוכל להשתמש בכלי מופלא זה – בדיבור, על מנת ליצור קשר וקירבה עם בן הזוג. שהרי עצם יצירת הדיבור, כותב הרב שלמה וולבה היא לשם התקשרות וקירוב.  בל נישכח שבעזרת הדיבור אנו משיגים סיוע ועזרה מבן הזוג, ע”י הדיבור אנו מביעים רגשות ומציגים משאלות, רק ע”י שיחה פתוחה נוכל לפרוק מצוקות ודאגות. והגם שבאמצעות הדיבור אפשר חלילה גם לפגוע בבן הזוג אולם בהחלט ע”י דו-שיח נכון נוכל לקשור ולקרב לבבות. וחז”ל שראו את הקשר השיחתי בין בני הזוג כקשר רגשי חשוב, התייחסו בשלילה לאדם שמפריע לשיחה בניהם: “אמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקילעא (=מדור) שאיש ואישה שרויין בה עליו הכתוב אומר נשות עמי תגרשון מבית תענוגיה” (עירובין סג:) ומסביר המהרש”א  “שבושין לדבר זה עם זה”  והחזו”א במכתבו רואה בשיחה שבין בני הזוג את “ההשתדלות להתאחדות”. הרי לנו דוגמא אחת מיני רבות, להבדלים המוטבעים בנו מעצם היותנו שני מינים – גבר ואישה, שאם לא נהיה מודעים להם לא נבין את שחסר לזולת, או מדוע הוא מסרב למלאת ולספק את מה שחסר לאחר. אולם כשנהיה מודעים לזה ובנוסף נדע כיצד לנהל שיחה נכונה, איך יוצרים רצון והמרצה לדבר ומהם התנאים הסביבתיים המגינים על ההנאה שבשיחה, נוכל להפיק מהשיחה את המטרה שלשם כך נברא האדם “מדבר” – התקשרות וקירוב.

אמנם אין זה יהיה נכון לתלות את כל האכזבה והתסכול כשצפיות לא מומשו – בהבדלים שבין שני בני המין. שהרי נוכל למצוא גברים ונשים “שלא יתאימו” לטיפוס הסטנדרטי ובכ”ז יהיו מתוסכלים מחיי נישואיהם. ובכלל הרי אפילו הבדלים ופערים שאינם נובעים מהיותנו גבר או אישה וגם אם היינו מודעים להם ואפילו בחרנו והעדפנו אותם לכתחילה בכל זאת במשך הזמן שוני כזה יפריע לנו. כדוגמת אישה אמוציונלית המחפשת גבר שקול וקר מזג על מנת שיאזן את הטמפרמנט הסוער שלה, אולם לאורך זמן תגלה שחוסר התלהבותו והאפתיות שלו מטרידים אותה. כותב דר’ שניאור הופמן (פסיכולוג)   “אנשים מתחתנים כדי להשלים חסרונות ומגבלות. מה שחסר באדם הוא מחפש בבן/בת זוגו/ה הנבחר/ת. האדם במידה רבה לא שלם, חלק מאישיותו מפותח מידי או מוזנח, ואת התכונות שחסרות לו הוא מחפש בזולת. לדוגמא: תוקפנות-עדינות, אינטלקטואליות-רגשנות, מופנמות-מוחצנות, ספונטניות-יציבות וכדו’. ניגודים נמשכים אחד לשני… אך באופן אירוני אדם מתחתן עם בן/בת זוג בגלל השוני, ואח”כ מתלונן שהזולת לא דומה לו ומתנהג באופן שונה.”
ואכן, לא כל המומחים תמימי דעים שישנה עדיפות בבחירת בן זוג המנוגד בתכונותיו. כיוון שגם אם מצד אחד זה מפרה ויוצר דינאמיקה, יש לחשוש שמא ההבדלים יהיו גדולים מידי ויגרמו לחיכוכים מיותרים. [ועיין בספורנו בראשית ב יח ובדברי הנצי”ב בפירושו העמק דבר והרחב דבר.]
נסיים עניין זה בדברי המהר”ל בפירושו גור-אריה על הפסוק “אעשה לו עזר כנגדו” ופירש רש”י  “זכה – עזר, לא זכה – כנגדו להלחם” כתב המהר”ל – “כי הזכר והנקבה הם שני הפכים … אם זכה מתחברים בכוח אחד לגמרי כי כל שני הפכים מתחברים בכוח אחד כאשר הם זוכים … אבל כאשר אינם זוכים אז לפי שהם הפכים גורם שהיא כנגדו.”
נמצאנו למדים שוב שהצורך בללמוד להיות נשוי מוכרח מעצם היותנו נשואים לבן המין השני ואף אם מודעים אנו לצרכינו אין זה מוכרח שנהיה מודעים לצורכי בן הזוג השונה מאתנו מעצם היותו בן המין השני המדבר, רוצה וחושב אחרת מאתנו. 

ג.  “בעיות בחיי הנישואים הם דבר בלתי נורמאלי.” דומני כי כעת אין צורך להאריך בהוכחת טעות זו. לאור ריבוי המחקרים המוכיחים את השוני שבין שני המינים בכל תחומי החיים נצטרך לשאול את עצמנו כיצד יתכן בכלל שיש זוגות נשואים שאין להם בעיות. [ויש ב”ה…]  הלוא מטבע הדברים כאשר מאגדים שני הפכים, אם לא נדע לכוון בליטה כנגד שקע ייווצרו חיכוכים והרבה.  ובכלל, בל נשכח שמציאות חילוקי דעות בין אנשים אינה דבר נדיר.   הרי אפילו שני אחים שגדלו באותו בית, אותה תרבות וסביבת מגורים, כשבכל הליכות חייהם היו דומים, לא נדיר למצוא ביניהם חילוקי דעות.   “הסיבה לשוני שבין בני אדם נעוצה ברצונו של הבורא לברא כל אדם כיצירה עצמאית בעלת יחוד משלה שאינה דומה כלל לזולתה. השוני מקורו בנשמתו של כל אדם הדומה כביכול לבורא העולם וכשם שהוא אחד יחיד ומיוחד כך גם נשמתו של כל אדם. טביעת האצבעות השונה אצל כל יצור אנושי והמוכרת כסימן מובהק להבדל שבין אדם לאדם, היא הביטוי הגשמי המוקרן מיחידותה של נשמתו. אלא שההבדלים בין בני אדם מחריפים במסגרת המשפחה, משום שבה מתווסף הבדל מהותי הקיים בין שני המינים – איש ואישה.” (הבית היהודי)

אם היינו רגילים לחשוב שהמצב המובן מאליו הוא שלום, ומצב של סכסוך פירושו משהו חריג ולא צפוי, בא המדרש ומלמדנו שאך טעות בידינו. “אמר רב סימון בשעה שבא הקב”ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא וכו’ שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה.” (בראשית רבה פרשה ח ה)  וכשם שכל דבר בעולם מתקדם לקראת התפוררות אלא א”כ מתערבים ומשביחים אותו, כך גם מערכת היחסים בנישואים ללא מאמץ יזום לא תבנה מעצמה.
הבה ונשנן לעצמנו – זה נורמאלי שיש בעיות, אבל זה לא נורמאלי שלא ללמוד ממה הם נובעים ואיך לפתור אותם.

סיכום ומסקנה
ניתן להסיק מהדברים האמורים שאדם נבון לא ניגש לעשות אף צעד משמעותי בלי שתקדם לזה חקירה, בדיקה  ולימוד מעמיק.  כמובן שהמצב האידיאלי ביותר היה שכל גבר ואשה  בגיל  הנישואין היו לומדים לשפר ולעדן את מידותיהם בנוגע ליחסי אנוש בכלל, ובעיקר לומדים על טיבעם ומהותם של שני המינים, כשהם מבררים לעצמם מהם הצפיות שמצפים אחד מהשני, מהי “שפת הדיבור” של הזולת, מהם הנקודות הרגישות אצל בן זוגם מעצם היותו בן המין השני וכו’.  לא די ברצון הטוב שקיים אצל כולם. הוא יכול לשמש כמנוע נפלא להתקדמות, אולם אין בכוח הרצון ללמדנו על טבעו של בן המין השני ומהם הצפיות שמצפה שאגשים לו/ה. 

גם זוגות נשואים שמגלים שחיי נישואיהם אינם מאירים ומאושרים כפי שקיוו, אל ייאוש! אם רק ירצו לשנות, יעלה הדבר בידם. כמעט כל העוסקים בטיפול זוגי מעידים, שרוב החיכוכים וחוסר ההסכמה ההדדיים אינם נובעים מרע ואטימות לב אלא מחוסר מודעות לצורכי בן/בת הזוג בגלל חוסר אסרטיביות, חוסר מודעות להבדלים הגבריים והנשיים וכדו’. שהרי אדם לא מכיר לגמרי את תכונות נפשו ובוודאי שלא את תכונותיו של בן זוגו, לא כאדם נוסף וכל שכן לא כאישיות בן המין השני. גם הם יראו תועלת עצומה בלימוד והבנת הנישואים המורכבים משני המינים. אולם לפעמים בגלל ניסיונות שיפור בעבר שכשלו או תחושת אכזבה וחסכים מצטברים, מרפים ידיים מלנסות לבד לתקן ולשפר.

כאן בא תפקידו של יועץ הנישואין. שכאדם ניטראלי, מסוגל לשמוע – שמיעה אקטיבית את בני הזוג, דבר שגורם להם לפעמים, לבטא בפעם הראשונה את מה שבאמת הם רוצים. להראות שרצונות מסוימים של האחד הגם שנראים מוזרים וקטנוניים בעיני בן הזוג, הם צרכים המוכרחים מעצם מהותו גבר/אשה, ובעיקר להקנות כלים שעל ידם ידעו כיצד לבקש וכיצד לסרב לבקשה, איך מתפיסים ואפילו איך “רבים” בלי להשאיר צלקות שילוו למשך שנים ובקיצור ללמוד להיות נשוי.   טיפול נכון יש בכוחו להביא לכך שכל אחד ייהנה מעצם הענקתו לזולת.
המציאות היא, שרוב הזוגות הלא מאושרים אינם מגיעים לטיפול, אלא א”כ רמת הסבל בנישואין הגיעה לרף גבוה מאד. והגם שהרתיעה מטיפול וחשיפה אישית מובנת, ובעיקר כאשר כל מצוקה נפשית/רגשית נתפסת ובטעות, כאילו וזה כישלון בעצם אישיותו של האדם. [בכישלון בנישואים מרגישים לפעמים ב’חברה טובה’ יש עוד הרבה כמוני…]  בכל זאת חבל להגיע לטיפול כשרמת העוינות גבוהה שאז מטבע הדברים לוקח זמן ומאמץ רב יותר ע”מ ליישר את ההדורים.  נזכור גם שככל שילדינו יראו מערכת יחסים טובה ובריאה יותר יוכלו גם הם לבנות את קנם  ביתר הצלחה שהרי ברבים מפעולותינו אנו חקיינים.

גם אלו שהקושי הרב בחיי נישואיהם מביא אותם לחשוב על הפתרון “הקל” – להתגרש, כדאי שיזכרו:  א. גם אם את/ה רק  40% מהבעיה ובן זוגך 60% אין את/ה משאיר/ה אצל בן הזוג בגירושין את החלק שלך וזה יתלווה ויצוף גם בנישואין השניים.  ב. הרבה מהקשיים נובעים מההבדלים שבין הצרכים הגבריים לבין הצרכים הנשיים, א”כ קשיים אלו יתעוררו שוב ושוב עד שיילמדו. ג. ישנם קשיים שהתפתחו כתגובה מערכתית למעשים או לחוסר מעשים שלנו אולם אינם קשיי מהות וכשניתן את הדעת לשנות את גורם הבעיה גם התוצאות הקשות ישונו.                                     
                 

תכלית הנישואין וחשיבותם
זיווג מן השמיים
מובא בכתבי הקודש שאיש ואישה הם יצירה שמימית, “מד’ אישה לאיש”. אמר ה”בן איש חי” בספרו “חוקי הנשים”: “מרגע שנכנסה לחופה כבר נודע כי זהו מזלה”. כלומר, הוא המיועד לה מן השמיים.
אומר הזהר הקדוש, כי כל נשמה מורכבת מחלק זכרי וחלק נקבי, כל מפגש של איש ואישה שיוצא אל הפועל ובסופו של דבר נישאים – הרי אלו שני חלקי נשמה אחת שהתחברו לצורך תיקונם.

בפרשת בראשית [א’, כ”ז] מספרת לנו התורה “זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם”, ואילו לקמן [ב’, כ”ב] מספרת התורה על יצירת האישה. נשאלת השאלה – הרי כבר ברא נאמר לעיל שנבראו זכר ונקבה, א”כ מדוע חוזר שוב הכתוב ומספר על יצירת האישה?
רש”י [א, כ”ז] מיישב את הסתירה: בבריאה הראשונה בראם כגוף אחד ושני פרצופים, ובבריאה השניה חילקם – ז”א מהאיש ברא את האישה. וצריך להבין, אם בסופו של דבר תכליתם היא להיות נפרדים זה מזה, מדוע בראם מתחילה מחוברים ואחר-כך הפרידם? התשובה באה בפסוק: “על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד” [שם, ב’, כ”ד]. התורה פונה לכל הזוגות ודורשת מהם להגיע למצב של “בשר אחד”, כשם שהיו בתחילה, שאלמלא היו נבראים כגוף אחד בתחילה, לא היתה בהם היכולת הפנימית לחתור והגיע לאחדות מוחלטת. אבל כיון ששורש יצירתם היה באחדות, טמונה בתוכם היכולת והשאיפה לחזור למצב זה והגיע לשלמות. והנה, ניתן להבין דבר זה לגבי אדם הראשון בעצמו, שכיון שהיה גוף אחד עם אשתו, נקל בעבורו לחזור למצב המקורי של אחדות אף לאחר שהופרדו. אבל כיצד יכולה התורה לתת הוראה לדורות לכל באי עולם – להגיע לאחדות המוחלטת בין בני הזוג? כיצד ניתן לאחד בין שני אנשים שנוצרו וגדלו באופן נפרד לחלוטין זה מזה?

הזוה”ק עונה על כך, שכל הזוגות הם במקורם נשמה אחת, אשר מורכבת מחלק זכרי וחלק נקבי, ולפני שמוריד ה’ לעולם את אחד מבני הזוג – הוא מבצע מעין אותו ניתוח שביצע באדם כדי ליצור את חוה. לכן ניתן לצוות אותו: “והיו לבשר אחד”, כדי להגיע לאותה אחדות נכספת של שני חלקי נשמה שרוצים להגיע לשלימותם שהיא אחדותם.
עבודה זו של התאחדות מחדש עם החלק השני של נשמתנו יש לה חשיבות מכרעת גם בפרספקטיבה של הנצח: לאחר שישובו הנשמות לכור מחצבתן, ישובו ויתאחדו שני חלקי הנשמה. אמנם דבר זה תלוי במדת האחדות שהצליחו להשיג בעולם הזה. וכן פירשו על לאה, אשר לאחר לידת בנה השלישי לוי, חשה שהשלימה את יעודה עם יעקב בזה שהשלימה לו את החלק שלה בבנים (שהרי היו 4 אמהות, והיו צריכים להוולד 12 שבטים, ז”א שכל אחת היתה צריכה ללדת 3 בנים). אומרת לאה: “עתה הפעם יִלָוֶה אישי אלי” [ברא’ כ”ט, ל”ד]. אומרים המפרשים: עתידין הזוגות להלוות זה לזה אחר 120 – אמנם זהו רק אם הם זכו ועבדו על האחדות כאן בעוה”ז. ולכן אומרת לאה, עתה, אחר שהשלמתי לבעלי את חלקי בבנין בית ישראל – בטוחה אני שילווה אישי אלי בעולם הבא.
“א”א לאיש בלא אישה וא”א לאישה בלא איש, וא”א לשיניהן בלא שכינה”. (ירושלמי ברכות פרק ט’, ס”ב ע”ב) כלומר – השותפות ביניהם היא האמצעי היחיד שבו יוכלו להגיע לתכליתם.

תכלית האדם
 תכלית האדם – לעצב “אדם”. “ועַיִר פרא אדם יִוָלד” (איוב י”א, י”ב) – כדי להגיע להיות אדם כפי שהתורה דורשת, הוא נדרש להשקיע.
כיצד ידע במה להשקיע ומה היה חסר לו אילו היה נשאר במתכונתו הראשונית במידותיו, בשאיפותיו, בתכונותיו ובהרגליו? הרי יתכן שהיו אלה הרגלים מצוינים ושאיפות נהדרות?!
לכל יצור עלי אדמות מציב הקב”ה תכנית חיים, ולצורך התכנית הזו הוא מצייד בכלים שיתאימו להגשמת התכנית, בדיוק כמו שבצבא כל חייל מקבל ציוד המתאים לתפקידיו: ציוד של חיל-רגלים אינו כציוד של חיל-הים וכו’. כאשר יום בהיר אחד האדם מוצא את עצמו בהתמודדות עם בן-זוג שהוא בהרבה מישורים היפך הציפיות והשאיפות שהיו לו, עליו להבין שזהו חלק מהציוד שבורא עולם העניק לו כדי שיגיע אל שלמותו ותכלית נשמתו, כמו שכתוב: “זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם” – כלומר שלימות האדם באה לידי ביטוי אך ורק כאשר הוא מצורף אל בת זוגו, עם כל מה שמתלווה לכך.

יתירה מזאת, נאמר [ברא’ ב’, י”ח]: “לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו”. אומר הרב פרידלנדר: אין האדם יכול להגיע אל התכלית – להיות “טוב”, מבלי העזר כנגדו. לכן נאמר – “לא טוב” – לא יוכל להגיע למעלת “טוב”, כל זמן ש”האדם לבדו”. העבודה העצמית הנדרשת מהאדם בחיי הנישואין, כגון: וותרנות, הבלגה, נתינה, התמסרות, כל אלה בכוחם לְהַפֵּך את האדם, שהוא אנוכי מטבעו – ליצירה חדשה, שהיא כולה מציאות של טוב.
ויש בזה שאלה: מנין ידע האדם, כי האישה שנשא היא אכן המיועדת לו ועמה יוכל להגיע להגשמה האישית שלו?

אמנם צריך לדעת שנושא הזיווגים מושגך משמים בצורה מיוחדת, עד כדי כך שאמרו חז”ל: “מטרוניתא אחת שאלה את ר’ יוסי בר חלפתא: … מאותה שעה (שברא את העולם) ועד עכשיו, מה הוא יושב ועושה? אמר לה: מזווג זיווגים: בת פלונית לפלוני, בן פלוני לפלונית” [בראשית רבה, ח], ורק למראית עין נראה כאילו הנסיבות החיצוניות הן שהביאו אדם לבחור או לזכות בשידוך מסוים. אכן, כדי שתכנית הבורא תצא לפועל – שהוא יינשא למיועדת לו, מסובבים מן השמים שהאדם יראה רק מה שהוא מחפש, ומסתירים ממנו בצורה מופלאה את כל הנקודות שלו ידע עליהן ודאי לא היה בוחר להינשא לאישה זו. לדוגמא – אישה הגיעה לרבינו הסטייפלר (ר’ יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל) והתלוננה על כך שבתה נמצאת בתקופה של שידוכים, אך השידוך מתעכב בעטיה של שכנה אחת, אשר מוסרת עליה אינפורמציה שלילית. הרגיע אותה הצדיק באמרו: כשיגיע המיועד לה – השכנה לא תהיה בבית.

דוגמא נוספת – מעשה שהיה עם בחור בישיבה שהתנהג בצורה מוזרה ומשונה. כשהגיע לתקופת השידוכים ובאה השדכנית לברר עליו אצל חבריו, התלבטו כיצד להגדירו, לבסוף החליט אחד מהחברים ואמר שהבחור משונה בכל. השדכנית הבינה שיש לו קול משונה, הדבר לא הפריע לבחורה להיפגש עמו, ובסופו של דבר הם נישאו, וחיים באושר.
רואים אנו שהתכנית של בורא עולם יוצאת לפועל ובני-זוג נישאים למרות סיבות אובייקטיביות רבות שיכלו לבטל את הנישואין. אדם הרוצה באמת להגיע לתכליתו ומוכן לעמול לשם כך, יזמן לו הקב”ה את הסיבות שיביאו אותו לכך, ואין כוח בכל הנסיבות והסיבות החיצוניות לשנות זאת.

טובים השניים – אני לעומת אנחנו בחיי הנישואין

 ראשית עלינו להכיר בשני כוחות מנוגדים המניעים אותנו כבני אדם במערכת החברתית בכלל ובמערכת הזוגית בפרט: ד”ר קלייר רבין (“טובים השניים” עמ’ 36) אומרת שבחיי הנישואין כמו בחיים החברתיים בכלל קיים קונפליקט בין הצורך להיות עצמאי,נפרד,הצורך לאינטימיות וביו הצורך להשתייך, הצורך ביחסי גומלין. באדם בכלל ובתוך מערכת הנישואין בפרט קיים תמיד הניגוד בין הצורך לעצמאות ובין הצורך בתקשורת עם בן הזוג.

עצם הקיום שלנו תלוי בשני אופנים:
1. פיתוח הכישורים המיוחדים לנו.
2. השתלבות בסדר חברתי מסוים.

במערכת הזוגית קונפליקט זה מקבל משנה תוקף, מצד אחד הצורך לצמוח ולפתח את העצמי ומאידך הצורך לפתח את ה”ביחד” . ” כוח הביחד” ( togetherness ) הנו כוח שטמון עמוק בצרכים הביולוגיים של האדם. קיים בנו כוח חזק למגע עם אחרים ולתחושת ההשתייכות. 

“כוח הביחד” מורכב מתגובות אמוציונאליות: רגישות לביקורת או הערכה, צורך לרצות, רגשות איום מהתנהגות של דחייה, תחושת אחריות לשלומו של האחר, צפייה שלאחרים תהייה אחריות כלפיו. כאשר “כוח הביחד” פועל ברמה הרצויה, אופטימאלית הרי שאנשים נמשכים זה לזה, מעוניינים בקרבה, באהבה ובתחושת השתייכות. כאשר “כוח הביחד” פועל ברמה קיצונית אנשים מתקשים לאפשר זה לזה להיות מה שהם, חסרי סבלנות לשונות אצל האחר ומורגש לחץ כבד לאחידות.

בואן אומר שבכל אדם קיימים שני קטבים:
1. הצורך להיות עם האחר שבא על חשבון היכולת לחשוב ולהגיב באופן עצמאי.
2. הצורך בעצמי ייחודי.

סולן (1992) מסבירה: ” “יחד” הוא תהליך דינמי המייצג מפגש בין שותפים, התנסות בו זמנית של השותפים מסדירה באורח תמידי את שמירת הנפרדות שלהם, ובד בבד את ההתמסרות להנאה זה עם זו” (שרית הופרט עבודת מ”א). בתורה ובחסידות מבואר שכח “הביחד” בזוגיות מונע מעצם העובדה שהבעל והאישה במהותם ופנימיותם הם נשמה אחת. נשמה שבעולם העליון הייתה מציאות אחת ואלו בעולמנו התחלקה לשני גופים שונים, איש ואישה. בעל ואישה יכולים שתשרה ביניהם אהבה אמיתית מתוך הקשר הנשמתי שלהם, הידיעה של האיש ושל האישה שהם נשמה אחת המחולקת לשני גופים שונים היא זו שעושה את השלום ביניהם. “על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית פרק ב פס’ כ”ד)- מפסוק זה אנו למדים ש”כוח הביחד” מבוטא גם בענייני הגוף הגשמי. כל הברואים נבראו זכר ונקבה כל אחד לחוד ורק האיש והאישה נבראו גוף אחד: חוה נבראה מהצלע של האדם הראשון, מכאן למדים אנו שהקשר בין האיש לאישה הנו קשר אמיתי ומושלם של מציאות אחת הן מצד הנשמה והן מצד הגוף הגשמי.” אילו הנישואין היו אך ורק מתוך הקשר הגשמי של הגוף לא יתכנו אהבה ואחווה אמיתיים” (הרב קרסיק “הבית היהודי” עמ’ 225) 

הגדרת הדיפרנציאציה והקשר שלה להסתגלות לנישואין
מוזכר בין היתר שבני זוג בעלי דיפרנציאציה נמוכה נוטים לראות את בן זוגם כמקור יחיד לביטחון וסיפוק ואלו בני זוג המתמקדים יתר על המידה ב”אני” ובהעצמה האישית נוטים להתקשות ביכולת אמיתית לשלב חיים משותפים עם בן זוג. ה”אני לעומת ה”אנחנו” – האיזון בין שני הקטבים יכול להתקיים כאשר ישנה כפיפות הן של ה”אני” והן של ה”אנחנו” ל”כוח עליון” , היכול להתבטא גם ככפיפות למערכת ערכי מוסר, נורמות חברתיות, מלכות בשר ודם וכו’. ביהדות הכפיפות כמובן היא לקב”ה ולמטרה שהציב לנו כ”שותפים” להשלמת מעשה הבריאה : ” רבי חנינה סגן הכוהנים אומר : הווה מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו” (מסכת אבות פרק שלישי) – ללא מוראה של מלכות העושה משפט בארץ, כל הגדול מחברו בולע את חברו. כפיפות של בני האדם בכלל ובני הזוג בפרט למערכת ערכים ומוסר הכרחית, כאשר אנו מכירים בעצמותינו וביכולתנו מצד אחד ובמערכת הנישואין שהיא רצון הבורא מצד שני הרי שמקור הביטחון הוא ה’ יתברך ולא בן הזוג וההתעסקות ב”אני” איננה מטרה אלא אמצעי לקיום רצון הבורא. 

כיצד ימצא האיש את בת זוגו האמיתית ויגלה דרכה את הטוב האלוקי ? (הרב גינזבורג מאמר “שלום בית” עמ’ כ ) אם אדם הולך לקראת נישואיו בכוונה נכונה, קיום רצון ה’ בבריאת העולם ( לא על מנת לספק את ה”אני” שלו ). כלומר, הזיווג הנכון תלוי בענווה ובביטול העצמי כלפי רצון הבורא. ” מצא אישה מצא טוב ” (משלי) מצא = 131 = ענווה כאשר איש נושא אישה מתוך כוונה לקיים את רצון הבורא, נחשב זכאי מלשון הזדככות ומבורך שתהייה לו עזר כנגדו. מידת הביטול של האיש לאלוקיו מזכה אותו לאישה שמסירותה כה רבה עד שאין לה תחושה וישות משל עצמה או כל צל של אנוכיות “, דרגה שמעוררת את הבעל גם כן לאותה מסירות מן הצד שכנגד. ” לו עזר כנגדו ” ” לו ” – מסירות וביטול לקב”ה ואחד לשני. ” עזר ” – בדרגה זו של בניגוד לדרגה של ה”לו” שומרת האישה על תחושת עצמיותה ועל ההכרה בצרכיה שלה. כמובן שמשתדלת ככל שביכולתה לעזור לבעלה, אך במקביל מצפה לעזרה מבעלה. האישה בדרגה זו רואה את יחסיה עם בעלה כשוויוניים, קיימת מודעות לעצמיותה אך תמיד ( ואולי מתוך תחושת העצמיות ) רואה את תפקידה כעוזרת לקב”ה במלאכת הבאת העולם לשלמותו. 

ככל שהאדם יהיה רגיש יותר לתחושות, לרגשות ולאישיות המיוחדת שלו עצמו, כך תהיינה חוויותיו עשירות יותר. בחסידות נאמר שהצמיחה הרוחנית האמיתית של חיי הרגש עשויה להצליח רק כאשר האדם מנצל את תודעתו וחוויותיו למלא את רצון הבורא. כאשר האדם, (גבר ואישה) מודע לעצמו ומחובר למהותו הרי שכך יכול לעבוד את הבורא מהמקום המדויק שלו. האדם חייב להיות מודע ולהכיר את נטיותיו ותכונותיו הטובות ולהכניע את מידותיו הבלתי רצויות רק כך יכול לעבוד לפי רצון הבורא. במילים העבריות לאיש ולאישה נכללות האותיות ” אש ” כמו כן נכללות האותיות ” י-ה ” איש ואישה ללא ” י-ה ” ללא ה’ אש אכלתם. כאשר איש ואישה מתרוממים מעל מגבלותיהם האישיות ומצרפים את הגורם האלוקי אל חייהם הם יכולים להיות אחד. גבר ואישה שונים זה מזה מבחינה ביולוגית, רגשית, ופסיכולוגית. המרכיב החשוב ביותר ביצירת הקשר הזה לכל החיים היא מחויבותם של האיש והאישה לה’ ולחוקיו הנצחיים. (הרב יעקובסון “הדרך לחיים של משמעות” עמ’ 63). 

הדיפרנציאציה של העצמי ואפיוניה

 בפרק זה נעמוד על הקשר שבין העצמאות, העצמיות לבין אבדן העצמאות של האדם בחיים בכלל ובמערכת הנישואין בפרט. בואן ( 1978,1976 ) – מגדיר דיפרנציאציה כיכולת של האדם להפריד עצמו מאנשים אחרים. התיאוריה מתייחסת גם ליכולתו של האדם לחוות אינטימיות בד בבד עם נפרדות מאחרים. ממשיכי דרכו ferrera ( 1995 ) ו  1997 searight הדגישו : ” דיפרנציאציה משמעה כוחות נפשיים של האדם להכיל את התגובות על עצמו ותגובות של אחרים אליו. יכולת הכוללת את האפשרות לקחת את מלוא האחריות לרגשות של עצמו ולגורל של עצמו”.

בואן מבחין בין שתי רמות ב” דיפרנציאציה של העצמי ” :
1. רמה תוך אישית : מתייחסת למידת המיזוג בין התפקוד האמוציונאלי והתפקוד האינטלקטואלי. בעלי דיפרנציאציה נמוכה הם אנשים שהרגש עולה על האינטלקטואל ומתמזג אתה – הם פחות גמישים, תלויים יותר רגשית בסובבים אותם ונגררים בקלות לתפקוד לקוי. לעומת זאת אצל אנשים בעלי דיפרנציאציה גבוהה האינטלקט שולט על הרגש, יותר גמישים ומתמודדים טוב יותר במצבי לחץ. כמובן שבין המערכת הרגשית לבין המערכת האינטלקטואלית קיימים אין סוף של מיזוגים.

2. רמה בין אישית : עוסקת בדיפרנציאציה בין ה”אני” ל”אחר” ומתייחסת לקשר בין היחיד לבין האחר. אדם בעל דיפרנציאציה גבוהה יהיה מכוון ע”י העצמי וע”י מטרותיו האינדיבידואליות, ואלו אדם בעל דיפרנציאציה נמוכה יהיה תלוי במידה רבה בבן זוגו ובסובבים אותו. לתלות זו יש ביטויים התנהגותיים : התגייסות הפרט לריצוי האחרים בכל רמה ולעומת זאת הינתקות קיצונית מהאחרים והתבודדות נפרדת. בואן ( 1976 ) טוען שאנשים בעלי דיפרנציאציה גבוהה מפתחים עצמי מוצק ( solid self ) , אינם תלויים באחרים, משלבים בתוך העצמי אמונות, דעות, שכנועים פנימיים ועקרונות חיים תוך שיקול דעת, בחירה ושמירה על עקביות פנימית. לעומת זאת אנשים בעלי דיפרנציאציה נמוכה מפתחים ” עצמי מדומה ” (pseudo self ) , כלומר העצמי שלו מוגדר בהתאם לפידבקים מהסביבה. ה”עצמי המדומה” אינו עצמי איתן אלא מובנה ע”י לחץ רגשי ומתוך לחצים סביבתיים סותרים – הוא מקבל את ה”עצמי המדומה” כחלק מהעצמי, ללא בדיקה ובחינה וללא מודעות לפערים. ב”ה אדם בעל כוח אינדיבידואלי מגדיר עצמו בנפרד מאחרים, כוח האינדיבידואל קובע את גבולות העצמי הבסיסי שלו ללא השפעה ושינוי ביחסים בין אישיים.

בואן (1978,1976 ) טוען שאדם בעל דיפרנציאציה נמוכה תלוי במערכת יחסיו עם הזולת. ירצה להשלים את זהות העצמי שלו דרך האחר, בתקווה שהמיזוג יביא לו הערכה, קבלה וקרבה אישית. מצד אחד הוא זקוק למשוב מאחרים ומצד שני משתדל למלא אחר הציפיות הנדרשות ממנו, הוא תלוי רגשית באחרים ומתקשה לחשוב להרגיש, ולהתנהג בעבור עצמו. Karpel (1976)  טוען שבמצב של קשר ממוזג קיים ערפול בין גבולות העצמי וגבולות הזולת ולכן אבדן האובייקט נתפס כאבדן עצמי. אדם בעל הערכה עצמית נמוכה יש לו רגישות יתר, מחפש כבוד והערכה מאחרים כלפיו.

הקשר בין רמת הדיפרנציאציה של בני הזוג לבין ההסתגלות לחיי הנישואין 

“הדיפרנציאציה של העצמי” הנה גורם המשפיע על התנהגות היחיד ביחסים בין אישיים, תפקוד בני הזוג וההסתגלות לנישואין: ככל שקיימת הפרדה רבה יותר כל אחד מבני הזוג שומר על העצמי האמיתי שלו ולא מתמזג עם העצמי המדומה, אדם שהערך העצמי שלו נמוך זה יכנס כ”נחש ארסי” לתוך מערכת הנישואין. גבר ואשה שמשדרים בתוך הנישואין חוסר כוח, חוסר אונים וחוסר יכולת זה מתחבר עם תלות ( ד”ר עמי שקד ( .

זוגות בעלי דיפרנציאציה נמוכה מאופיינים ע”י חרדה ותלות ויתגברו על חרדת העזיבה שלהם באמצעות שני דרכים: 

1. יצירת קשרים ממוזגים – גבולות אישיים מטושטשים (fusion) מצב שמגביר את התלות, את מידת הביטחון ומפחית את הפחד מלהיות לבד.

2. לחלופין יתמודדו זוגות אלו עם חרדתם ע”י יצירת מצב של ניתוק ( cut off ). פעולות של מיזוג מקלות על תחושת חרדה ועזיבה, אך הבעיה שכאשר קיים קשר ממוזג הרי שאנשים נוטים לראות את בן זוגם כמקור יחיד לביטחון וסיפוק, כל מצב של אי הסכמה או חילוקי דעות נתפס כמאיים על מערכת הנישואין כולה. פתרון ה”ניתוק” גם הוא אינו מביא לפתרון שכן הוא מותיר מצב או אירועים בלתי פתורים. נראה שאנשים שמתנתקים לכאורה מחפשים אוטונומיה, אך בפועל התנהגותם מותנית בזו של אחרים. האוטונומיה הנה אשלייתית , לא באה ממקום של ה – self של “האני המוצק” אלא ממקום של ה”עצמי המדומה”. התנהגות של מעורבות יתר והתנהגות של ניתוק יכולות להביא להקלה זמנית, אולם לאורך זמן ההתנגשויות בין בני הזוג ילכו ויחריפו. לעומת זאת אנשים בעלי דיפרנציאציה גבוהה יהיו פחות חרדים לנוכח קירבה או לנוכח חוסר קירבה, הם יהיו יותר גמישים ויוכלו לחזור לתפקוד תקין גם לאחר שנוצרה בעיה כלשהי (בואן 1978). אנשים בעלי דיפרנציאציה גבוהה יחפשו בני זוג שעימם יוכלו ליצור מערכת יחסים שלא תגרום לאובדן העצמיות או להשתלטות על האחר. בקרב זוגות אלו יש פחות קונפליקטים במערכת הזוגית.

 Titelman (1998) הרחיב את תיאורית בואן: בעלי דיפרנציאציה גבוהה מאופיינים בקשר יציב ועמיד, סובלניים יותר, בעלי מכוונות עצמית, רמות נמוכות של תלות, מונחים יותר על הקוגניציה ופחות על האמוציות וחווים פחות סימפטומים במצבי לחץ. לעומת זאת זוגות בעלי דיפרנציאציה נמוכה תלויים זה בזו, מרבים או ממעטים בערכו של בן הזוג, מאוימים ע”י שינויים או השוני של בן זוגם. נוהגים לפרש זה את זו שלא כהלכה, אינם עקביים בעמדותיהם או בנושאים חשובים הקשורים למערכת היחסים שלהם והקשר מאופיין בחוסר יציבות ובלחצים רבים. אפל (1996) “יש לצפות כי זוגות בעלי רמת דיפרנציאציה נמוכה יפנו יותר לייעוץ נישואין”. 

מסבירה ד”ר קלייר רבין (עמ’ 56) שבכל מצבי חוסר האיזון חבויות מלכודות פרדוקסאליות: דרישה לקרבה יוצרת ריחוק, דרישה ליציבות גורמת לרצון בשינוי ודרישה לאחריות כלפי הקשר מחזקת את הצד ההפוך – עצמיות. מובן מכך שכשבן זוג ילמד להיות יותר לבד ממקום של עצמיות במקום לדרוש קירבה הרי שבסופו של דבר בן זוגו יתקרב אליו ולחלופין במקום לדרוש יותר מרחב יותר עצמאות בן הזוג יהיה אינטימי יותר ואז יקבל את המרחב הדרוש לו. ב”ה החיזוק הרגשי של כל אחד מבני הזוג מועיל גם כאשר יש עניין לבקר ולשנות את בן הזוג, כאשר בן הזוג מגיע ממקום של כוח ולא ממקום של נצרכות סיכוי סביר שדבריו ישמעו וגם אם לא, לא תהיה שבירה. 

במחקרה ( שאלון של cohen 2002  ) מצאה שרית הופרט תמיכה בתיאוריה של בואן. בין היתר בדקה את מידת האותנטיות בקרב בני הזוג והשפעתה על מערכת הנישואין: ” ניתן להסיק שכל עוד בן הזוג לא עושה שימוש בהתנהגות של ניתוק ואינו מאוים ע”י אינטימיות מצד אחד, ומצד שני גם אינו נשלט ע”י הרגש, אלא מרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא בנישואין ולשמור על האותנטיות, הסתגלותו לנישואין גבוהה יותר”. ממחקרה עולה עוד שכאשר האשה שומרת על העצמי שלה, כך הגבר מסופק יותר במערכת הנישואין וככל שהגבר שומר על העצמי שלו, האשה יותר שביעת רצון מגילויי החיבה. ככל שהאשה מעריכה את בעלה כשומר על העצמי שלו, כך הגבר מסופק יותר ומלוכד בחיי הזוגיות. 

פיתוח זה יכול לנבוע רק משניים שהם מאד מגובשים, רק ממקום של שני עצמיים יכולים ליצור תשתית שעליה מתפתח קשר שהוא מאד אפקטיבי ( ד”ר עמי שקד ). 

האיזון והשלום בין ה”אני” ל”אנחנו” מכל האמור בפרקים הקודמים מובנת החשיבות של קיום ה”אני” (self ) העצמי מול החברה בכלל ובזוגיות בפרט.
עם זאת בכדי לקיים מערכת יחסים מתוקנת המביאה לצמיחה אישית וזוגית עלינו למצוא את “שביל הזהב”, את הדרך שאינה מבטלת את ה”אני” ועם זאת נותנת חשיבות ל”אנחנו”, לזוגיות. כיצד להיות “אני” ועם זאת חלק מ”אנחנו”?

ד”ר קלייר רבין (טובים השניים עמ’ 38 ) אומרת שבראשית הנישואין כל אחד מבני הזוג נוטה לוותר על חלק ממקומו על מנת לבנות את קן הנישואין המשותף, אך לא עובר זמן רב והצורך שאליו הורגלנו לפני הנישואין, הצורך לביטוי ה”עצמי”, הצורך לעצמאות עולה שוב ( בין במודע ובין שלא במודע ). הביאה דוגמא של זוג מטופלים ( חדווה ושאול ) הנשואים 5 שנים ולא יכלו להבין מדוע הם רבים ללא הפסקה על עניינים פעוטים כמו: עריכת שולחן בצורה שונה, חדווה רצתה לקרוא בלילה במיטה ואלו שאול טען שהאור מפריע לו וכו’. כל אחד רצה שהעניינים יתנהלו לפי רצונו. הזוג נאבק בעצם על הנושא “הבסיסי של ה”אני” לעומת ה”אנחנו”, כל אחד רצה שהשני ייתן לו את מרחב הביטוי שלו ורצון זה התבטא באותן מריבות קטנות ורציפות. בנישואין מאוזנים יש מקום הן לעצמיות והן לשיתוף, לנתינה לעצמי יחד עם נתינה לשני.

כאשר המערכת אינה מאוזנת היא יכולה לנטות לשני צדדים: 1. יותר מידי “אני”. 2. יותר מידי “אנחנו”.
יותר מידי “אני” גורם לחוסר שיווי משקל בין העצמיות והשיתוף ומוביל בשלב מסוים לתחושת בדידות ותסכול. ואלו כאשר יש יותר מידי “אנחנו” קיימת התעלמות מהצורך לעצמיות, מה שעלול בסופו של דבר לעלות בצורה הרסנית של משבר, או יצירת “משולש” (הכנסת גורם שלישי כלשהו). חשוב להבין שזוג שקיים ביניהם שיתוף יתר וטשטוש העצמי, ברגע שיתנו יותר מקום לעצמיות יתחזק הקשר ביניהם. לעומת זאת בני זוג חייבים לשמור על גבולות, לא ניתן לצפות שהאחר ידאג לגבולות שלנו אלא כל אחד חייב ליצור את הגבולות הרצויים לו. יצירת הגבולות של כל אחד מבני הזוג מביאה למצב ברור יותר ומונעת משברים לא רצויים, חוסר תקשורת וחוסר הבנות. הפתרון שמביאה ד”ר קלייר רבין הוא הדיאלוג : ” דיאלוג פירושו כי השניים מסוגלים לבחון מהם צורכיהם הנסתרים, לתת ביטוי ולחולל יחד כזוג – את השינויים שיענו על צורכיהם “. חשוב לציין שממחקרה של שרית הופרט עולה שאותנטיות ללא פשרות אינה מובילה להסתגלות לנישואין , כלומר אם בן הזוג שומר באופן מוחלט על עצמיותו הרי שאין זה “מתכון” לנישואין מאושרים ואין זה משקף רמת דיפרנציאציה גבוהה, אנשים בעלי רמת דיפרנציאציה גבוהה מסוגלים ליצור קשר פורה ואינטימי וקבלת בן זוגם. אותנטיות אופטימאלית אם כן היא המאפשרת כנות ובד בבד מתחשבת בבן הזוג ( בשונה מאותנטיות ללא פשרות ) היא המביאה לנישואין הסתגלותיים. 

האיזון בין ה”אני” לעומת ה”אנחנו”
הרב גינזבורג מתאר את חלקו של הגבר וחלקה של האשה ותפקידיהם במערכת הזוגית: נאמר אם כן שהאשה מוסרת את עצמה באופן גלוי ושלם מאשר האיש, התמסרותה של האשה באה משני כוונים שונים “רצוא” ו”שוב”. התמסרותה הגמורה לבעלה הנה מבחינת “רצוא” – בהתמסרותה העולה מלמטה ללמעלה ביחס לבעלה ( בפרט בתקופה הראשונה לנישואין ) האשה במצב של “רצוא”, כלומר האשה “רצה” אל מחוץ לעצמה מבלי לשים לב להמשך קיומה העצמי. הנטייה הטבעית של האשה ל”רצוא”, ליציאה מעצמה תהייה בריאה כאשר היא תדע לחזור לעצמה – כשתנועת “הרצוא” מתאזנת בתנועת “השוב”. כאשר האשה אינה כוללת בתנועת ה”רצוא” את תנועת ה”שוב” היא אינה שרויה במצב בריא. 

משווה זאת הרב גינזבורג לסיפור התלמודי של “ארבעה נכנסו לפרדס” (מסכת חגיגה,יד,א) על פי החסידות שלושת התנאים הראשונים לא התחייבו ל”שוב” קודם שפתחו ב”רצוא” בשל התשוקה שלהם להידבק באלוקות ולכן הם לא חזרו וכל אחד מהם חווה את הסוף הטראגי שלו. רבי עקיבא בשונה מהשלושה הראשונים החליט קודם ל”שוב” לפני ה”רצוא” – הוא אמנם הגיע לפסגה, אך גם שב משם באופן טבעי, המחויבות הטבעית שלו לא הייתה מודעת כדי לא להחליש את עצמת ה”רצוא” ללא תנאי אל ה’ יתברך, אך הצורך הבריא נתן לרבי עקיבא את המשך החיים במישור החומרי ואת המשך קיומו כאן בעולם ה”תחתון” כפי שה’ רוצה באמת. כך גם האשה, הקב”ה אינו רוצה שהאשה לא תהיה בתוך עצמה ושלא תהייה מודעת לעצמה – אשה במצב בריא תוכל כמו רבי עקיבא “לרוץ” ו”לשוב” באופן טבעי בהבנה ששני המצבים חשובים באופן שווה. הבעל לעומת זאת מתנהג כאמור באופן הנקרא ” נוגע לא נוגע “: “נוגע” – הבעל מגלה אהבה גדולה לאשתו, ודואג לכל צרכיה. ” לא נוגע ” – הבעל “מסלק” עצמו מד’ האמות של אשתו כדי להשאיר לה מקום “לנשום” ולפעול. התרחקות הבעל אינה הסתלקות לגמרי, האשה מרגישה את האהבה והדאגה של הבעל גם כשהוא במצב של “נוגע” וגם כשהוא במצב של “לא נוגע”.

התורה מייחסת התנהגות דומה לנשר, המבטא את אהבתו הרבה לגוזליו ברחפו מעל קנו, מתוך זהירות שלא להעמיס את מלוא כובד משקלו עליהם, כדי שלא למעכם”. אנו לומדים זאת גם דרך עקרון “הצמצום” של ה’ יתברך (כפי שגם למדנו בשיעוריו של ד”ר עמי שקד):- כדי שתהייה מציאות בעולם היה צריך הקב”ה כביכול לסלק עצמו בכדי להשאיר מקום ל”כלים”, אין זה אומר ש”הכלים” חשים שה’ עזב אותם ” לית אתר פנוי מיניה “, הם חשים את קרבתו תמיד. גם בבריאת העולמות התחתונים יותר ה’ נותן את התחושה של “אינו נוגע”, של קיום נפרד אך הוא עדיין ותמיד ” נוגע “. האיזון אם כן מתקיים על ידי פינוי מקום, הבנת התפקידים הייחודיים הן של הגבר והן של האשה והחיבור של כל אחד מהם למהותו ותפקידו ואחד לשנייה. 

מרחיב ומסביר הרב קרסיק ( “הבית היהודי” עמ’ 227-246 ) שמחלוקת בין אנשים נובעת מכך שה”מציאות” של כל אחד בתוקף ואינה נותנת ל”מציאות” של השני להתקיים. השלום/האיזון יכול להתקיים בשני אופנים: א. כאשר העניינים המנוגדים מתבטלים ואז ממלא יהי שלום. ב. כאשר העניינים המנוגדים נשארים, אך לא נרגשת המציאות שלהם מפני שקיים יעד ומטרה שתופסת מקום יותר מהמציאות ואדרבה המטרה יכולה להיות מושגת רק על ידי העבודה של שתי המציאויות. 

דוגמא לכך ניתן לראות מפירוש חז”ל על הפסוק ” עושה שלום במרומיו ” ( איוב פרק ה’ פס’ ב’ ) . מדובר על השלום בין המלאך מיכאל, שר המים לבין המלאך גבריאל, שר של אש. למרות הניגוד המוחלט ביניהם אין הם מכבים זה את זה, ברגע ששניהם עומדים בפני הקב”ה המציאות שלהם אינה מורגשת מה שמורגש זה השליחות והמטרה. המציאות של כל אחד מהם אינה מתבטלת שהרי ללא אותה מציאות מיוחדת של כל אחד מהם השליחות לא תוכל להתקיים. ובכן הדרגה השנייה היא הדרגה שבה כל אחד נשאר עם תכונותיו ולמרות זאת חי עם השני בשלום בשל הכפיפות לה’. כל אחד נברא על ידי הקב”ה בתכונותיו המיוחדות וכוונת הבריאה שכל אחד יקיים את שליחותו בעולם בהתאם לאופיו ותכונותיו. לכן האופן הראשון שבו כל אחד מבטל את מציאותו נוגד את כוונת הבריאה ואין זה שלום אמיתי. 

דוגמא נוספת מביא הרב קרסיק להבנת העניין : כאשר מחברים שני דברים שכל אחד מהם חיובי וכשר, עצם החיבור ביניהם מביא לתוצאה שלילית. כמו: בשר וחלב, שעטנז, כלאיים בצומח ובחי ( “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו” ) העירוב יכול להיות חיובי רק כאשר כל אחד מהמרכיבים שומר על תכונותיו, אם נוצרת ישות חדשה וכל אחד מהמרכיבים מאבד מתכונותיו הייחודיות הרי שהתוצאה איננה חיובית. נאמר בקבלה שעירוב מין בשאינו מינו גורם להפך השלום. גם בכלאיים קיימת הפרדה: בכל מיני הכלאיים נוצרת יצירה חדשה, שני הגורמים “מבטלים” (תכונות היסוד מתבטלות) עצמם לגמרי ומשתלבים ליצירה חדשה לחלוטין ואלו בשעטנז העירוב מתבטא באופן חיצוני כלומר, התכונות של הצמר והפשתן אינן מתבטלות – ניתן להפריד את החוטים ואז המצב חוזר לקדמותו ( שעטנז מותר לשימוש מצווה ). בשעטנז העירוב הוא בין שני מינים שונים (צומח וחי) – בין שני מינים שונים במהותם לא ניתן לעשות חיבור טוטאלי. גבר ואשה השומרים כל אחד על תכונותיו וטבעו הייחודי (כמו בשעטנז) הנוגד את טבעו ותכונותיו של האחר (וכל אחד משתמש בתכונותיו למלא את תפקידו) יכולים להתמזג זה עם זו ולהגיע לאיזון ושלום אמיתי. במקום שלא קיים ניגוד לא צריך לפעול שלום, מציאות האיזון והשלום באה אך ורק משני ניגודים. הניגוד שבין הבעל לאשה הוא לשם האחדות ביניהם – כאשר בבית אחד קיים שילוב של כוחות מנוגדים-איש ואשה  יכולים להגיע לשלמות ומיזוג. איש ואשה אינם צריכים לבטל את המציאות של כל אחד מהם אלא לשמור על מציאותם ויחד עם זאת להתחבר יחדיו למען המטרה – השלום והשלמות. חיים טובים הם חיים שבהם מוצאים את האיזון בין העצמאות לבין ה-ביחד.

סיכום: 

כל אחד מאתנו זקוק הן לקיום הצורך הבסיסי של יצירת קשרים חברתיים מסוגים שונים והן לקיום הצורך הבסיסי של ביטוי העצמי והשמירה על העצמי. מערכת הנישואין היא בהחלט המקום בו האיש והאשה יכולים לשלב שני צרכים בסיסיים אלו יותר מאשר בכל מערכת חברתית אחרת. עם זאת בהחלט קיים החשש שבני הזוג לא ידעו לשלב את ה”אני” וה”אנחנו” באופן מאוזן – יתכן שתהייה דרישה ליותר מידי “אנחנו”, היכולה ליצור טשטוש גבולות ואיבוד העצמי הייחודי ולעומת זאת יכול להיווצר מצב של יותר מידי “אני”, רצון בלתי גמיש לשמור על הייחודיות ללא יכולת לשלב קרבה ויחסים חברתיים זוגיים, בפרט בתקופתנו כאשר החברה המערבית מעמידה את הפרט ומעדיפה אותו על החברה. לא ניתן להתכחש לעובדה שגבר ואשה שונים במהותם, ועליהם לשמור על הזהות הברורה שלהם מצד אחד וללמוד להבין את שפת המין השני ולגשר על הפערים מצד שני. לדעתי לא ניתן לגשר על פערים אלו באופן מאוזן ונבון ללא ההבנה שהגבר והאשה בעלי תפקידים שונים (ושווים), תפקידים שניתנו להם ע”י הבורא להשלמת תכנית הבריאה. כאשר גבר ואשה מבינים את תפקידיהם וכפופים לאותה מטרה נעלה, תכניתו של ה’ יתברך, לא יחושו מתוסכלים, יהיו בעלי יכולת טובה יותר לנפרדות ואף לחברות בריאה. הגבר והאשה חייבים להבין שלכל אחד מהם אחריות אישית על עצמו, על יצירת הגבולות האישיים וההתנהלות האישית. 

לא יתכן שגבר או אשה יצפו שבן זוגם יצור עבורם את הגבולות ויישא באחריות להתפתחות האישית שלהם. ההבנה הבסיסית שמוסד הנישואין הוא המוסד היחיד שבו ניתן לממש באופן מלא צמיחה משולבת: אישית וזוגית בהחלט יכולה להאיר באור שונה ומלא תקווה את המערכת הזוגית. “כשנגמרות הבעיות – נגמרים הנישואין” (ד”ר קלייר רבין עמ’ 34) בזוגיות תמיד נוצרים קונפליקטים ומשברים, בני זוג בעלי עצמי מוצק בהחלט מסוגלים לא “ליפול” מהמשברים אלא לצמוח מהם, לראות אותם כמנוף להתקדמות אישית וזוגית. חשוב שכל אחד מבני הזוג ישקיע בהתפתחותו האישית ויחזק את הצדדים באישיותו הטעונים חיזוק, כך יוכלו האיש והאשה להבין זה את זו, לפעול מתוך תקשורת חיובית, ליצור דיאלוג פורה ומפרה ולהתחזק יחדיו לבניין עדי עד,אהבה, אחווה,שלום ורעות. 

הדרכה לחיי שותפות בנישואין
תכלית הבריאה
תכלית בריאת העולם היה בשביל שיעשו ישראל את רצון הבורא יתברך שמו, ושעבודתם תהיה לנחת רוח לפניו יתברך כמו שהתחילה התורה הקדושה “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” (בראשית א’ א’) ופירש רש”י ז”ל: “בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל צדיקים שנקראו ראשית תבואתה”. כל השמים והארץ והיקום נברא בשביל ישראל שיקיימו את התורה ומצוותיה, אולם זמנו של האדם עלי חלד הרי מוגבל מאוד, “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה” ותורה מה תהא עליה? תבל עבור מי נבראה ובשביל מי קיימת?
אשר על כן נתן הקב”ה לבני ישראל מצוות פריה ורביה, כדי שיולדו בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות, מטרת רצף הדורות הוא “לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש, ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד”.
וזה שנאמר בספר החינוך (מצוה א) בטעם פריה ורביה “משרשי מצוה זו שיהיה העולם מיושב, שהשם ב”ה חפץ בישובו כדכתיב: “לא תוהו ברה לשבת יצרה” (ישעיה מ”ד י”ח) והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת, ולכן מצות פריה ורביה מצוה ראשונה היא, כי רק באמצעות קיום המין האנושי יתקיים רצון הבורא יתברך שמו בבריאת עולמו.

נמצינו למדים, כי הקמת דורות ישרים ההולכים בדרך ד’ מהווה השלמה וקיום כוונת הבריאה כולה כונה זו צריכה להנחות את הזוג הנכנס לחופה לחיי שותפות בנתינת הטבעת על אצבע הכלה יכוונו שניהם כי טבעת זו היא חולי’ המקשרת את שלשלת הדורות שעברו, מאברהם אבינו ע”ה עד הדור הזה, עם הנשמות העתידות לצאת מהם, כאשר בני הזוג הם ההווה אשר עלתה בידם הזכות להיות המקבל מן העבר והמוסר לעתיד כמו שכתוב “כי חלק ד’ עמו יעקב חבל נחלתו” (דברים ל”ב ט’) וגם נצח ישראל לא ישקר.

ערך הנישואין בעם ישראל
שלשה שותפים הם בבית היהודי ושלשתם יחד יוצרים משולש, בשני צידי המשולש עומדים הבעל ואשתו הקודקוד העליון הוא הקב”ה.
כאשר כל אחד מבני הזוג עובד על עצמו על מידותיו כל צעד כלפי מעלה מצמצם את הפער ביניהם וכשמגיעים כלפי מעלה הם אחד ומתדבקים בהקב”ה.
משמע, הנישואין אתגר, ומהווים סולם בו ניתן לעלות במדרגות.
חז”ל מספרים בספר מלכים ב’ פרק כ’:  מעשה בחזקיה המלך שהיה צריך להיות משיח, והיה בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, יום אחד מופיע אצלו הנביא ישעיהו (ישעיה ל”ח) ובפיו “צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה”, שואל אותו חזקיה, ולמה? אומר לו הנביא כי לא נשאת אשה, אומר חזקי’ה והרי לא נשאתי אשה כי ידעתי שמחלצי יצא מנשה עוכר ישראל, אומר לו הנביא “בהדי כבשא דרחמנא למה לך”, ענייני שמים הם ואין לך רשות להתערב בזה, ואז אמר לו חזקי’ה כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים, ואמנם נושא הוא תפילה לד’, ואז הוסיפו לו חמש עשרה שנות חיים נוספות, נשא אשה ואמנם יצא ממנו מנשה, אך זכה שיצא מחלציו גם יאשיהו שהיה צדיק.
חזקי’ה שמו מעיד על התכלית חזקי-ה וכשלא פעל כך נגזרה עליו גזירה יציאה משתי העולמות וכאשר התפלל “מן המיצר קראתי י-ה” זכה וקיבל “ענני במרחב י-ה” חמש עשרה שנים נוספות.
“כי בי-ה צור עולמים”… (ישעיהו כ”ו מנחות כ”ו) הקב”ה צר את צורת העולמות עולם הזה באות ה’, ועולם הבא באות י’.
חבור העולמות ע”י השותפים בעל ואשה ע”י הנישואין הם מתחברים ומחברים את שתי העולמות שהרי איש ואשה זכו שכינה ביניהם האותיות י-ה נמצאות בתוך המילים איש ואשה.
חבור העולמות קרי השותפות הנפלאה בין בני הזוג מתקיים בתוך ביתם ואין ערוך לעוצם גדולת החיבור ביניהם כי בזה מתקיים חבור העולמות ועשיית נחת רוח לפני הקב”ה והשותפות הוא מרגע הקידושין ועד בכלל כי בני הזוג שותפים פה בעולם הזה והרי נאמר שגם בעולם הבא והזוגות יתלוו בעולם העליון יחדיו יושבים ונהנים מזיו השכינה.
ועץ הבית שלהם שנטעו בכוחות משותפים טיפחו השקו בעמל ויזע כל ימי חיותם כאן בעולם הזה, גם אחרי מותם הענפים והפירות שיצאו מאילן נפלא זה ממשיכים הלאה לפרוח ולהצמיח תפארות לתפארת עד סוף כל הדורות.
החוטים הדקים ההולכים ונרקמים בין איש לאשה הינם המיתרים המנגנים את קולות השכינה מהר סיני השורה בביתם, כי כזה הוא היחס בין איש ואשה – אם הם זוכים מתהווה ביניהם קשר פנימי הכולל גם את הקב”ה: או אז שורר בביתם ריח גן עדן וביתם מקדש מעט.

שותפות בין בני הזוג

השותפות בין בני הזוג היא קדמונית, סתרי תורה מגלים שבעולם העליון יש אוצר שם נמצאות הנשמות טרם רדתן כזוגות, הנשמות הן משורש אחד.
בעולם העליון נמצאות הנשמות יחד וכשיורדות לעולם הזה נפרדות לפרק זמן קצר יחסית וכשמתחברים אומר הרמב”ן כבר הייתה ביניהם אהבה קדמונית וממילא הוא הכיר את החלק של גופו ונשמתו עוד לפני שנולד, וחוזר לאהבה הקדמונית עוד טרם רדתו לעולם.
“על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו”… (בראשית ב’)
הפסוק אומר והיו לבשר אחד, קל יותר לחזור לנשמה אחת מהות אחת, בשר אחד – אני רואה בך את עצמי אין בינינו קנאה, תחרות, אלא אהבת חינם עצמיות אחת כבשר אחד.
ודבק באשתו – דבק אלוקי שמחבר ביניהם, הדבר הזה חילק הקב”ה בין שניהם, וזה מדביק אותם זה לזה.
אהבה בגמטריה 13, אחד בגמטריה 13 זהו הדבק היחיד שמדביק לאחד.
ודבק באשתו – סוד הצלחת הדבק נמצא במינון מעט מידי לא ידביק, ולא תתורו אחרי עיניכם רק את והוא ומהו הרבה מידי? כשהדבר בלי גבולות זה הופך חלילה למאוס והמינון שנתן לנו הבורא יתברך אלו ימי האיסור וההיתר.
זה שהיה רבי מאיר אומר: “מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעת ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כשעת כניסתה לחופה”.
ומכאן, שכל חוקי הנידה בעצם באו לשמור ולהגן על חיי הנישואין של בני הזוג, שבהיותם רחוקים כל חודש מפני הנידה, מצב זה יוצר את הגעגועים ביניהם לימי ההיתר, וכאן באה הבטחה הנפלאה כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה, השגרה לא אוכלת בנו, תמיד החביבות נשמרת, והיא יפה וחביבה תמיד על בעלה.
מצוה נפלאה נתן לנו הבורא יתברך שמו, וזהו שנאמר במשלי (כה): “דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו”, כי אם מצאת דבש מהראוי הוא שתאכל ממנו מעט ובמידה להיות די לך להשיב הנפש כשתאכל הרבה פן תקיא את הכול ותאבד גם המעט שאכלת בתחילה.
“דבש” בגימטריא “אשה”, זהו הדבש הדבק במינון האלקי.
לאדם וחוה לא היו ספיקות בזיוגם עצם מעצמי בשר מבשרי בהיות יחידים בעולם גם לגבינו אין ספקות בנושא הזיווג יצירה טבעית אחת ממש.
מצא אשה – בוודאות ואין לו ספקות – מצא טוב, מוצא אני – כשהוא כל הזמן במצב של חיפוש ועיון האם מצא או לא – מר ממות.
א”כ עד כמה בני הזוג צריכים להיות מאושרים יחד ומכבדים זה את זה ונאמנים זה לזה בלי גבול ובלי קץ.

עזר כנגדו

אמר הקב”ה (בראשית ב’) “אעשה לו עזר כנגדו” – אעשה את האשה באופן שתהיה לעזרת הבעל, באותם דברים שחסרו לו ותכונותיה השונות ימלאו את החסר בתכונותיו הוא, השלמת חסרון זה הוא רק כאשר טבעה ותכונות נפשה יהיו מנוגדות לתכונותיו שלו, בבחינת “כנגדו” אחרת אין תועלת בעזרתה, ואין זה עזר, אלא כאשר תכונותיה שונות ומנוגדות לו, אין “עזר” בלי “כנגדו” וזהו הכוונה – “אעשה לו עזר” על ידי כנגדו, באמצעות תכונות מנוגדות לאשה לעזר למלא יעודם.
לכן ברא השם יתברך את האיש והאשה בטבעים שונים זה מזו, האיש נברא בתכונות קשוחות יחסית לאשה, ולעומת זאת ניחנה האשה תכונות יותר עדינות.
לדוגמא: הבעל יכול ומסוגל להתרוצץ בחוצות עיר ולהתפרנס מיגיע כפיו, ואילו האשה טבעה ותכונותיה הרגישות והעדינות מאפשרות לה להעניק תשומת לב אימהית ולפנק את ילדיה.
אכן מיזוג זה הוא אחד מנפלאות הבורא יתברך שמו.
עזר כנגדו – לעשות למענו הכול בשמחה ובאהבה.

מסירות נפש של אשה לשלום הבית ולהיותה עזר מצאנו אצל נשות מצרים (שמות כ”ד), מעשה היה באשה ששמה רחל בתקופת השעבוד במצרים, התקופה קשה עם ישראל במצב של ייאוש מהעבדות הקשה, הגברים עובדים בפרך אפילו לא חוזרים הביתה בלילה אלא נשארים ללון בשדה, אין חיי משפחה כלל.
אותה רחל יצאה בוקר בוקר לשדה לעזור לבעלה בכל הקשור בעבודתו, בשעות הצהרים הייתה חוזרת הביתה מכינה תבשילים, מים חמים, חומר לסוך בו, משקה חם ומראה – לוח נחושת בוהק. מתייפה מתקשטת ועם כל הכבודה חוזרת לבעלה לשדה, רוחצת אותו, סכה אותו מאכילה משקה אח”כ הייתה מדברת על לבו בא נקיים מצות אישות כדי להביא ילדים לעולם והיה מתרצה.
יום אחד והיא הרה מחמת קושי השעבוד נפל העובר לתוך מתכונת הלבינה והיא נפטרה, בא המלאך גבריאל לקח את הלבינה עם הנפל והעלה אותה לפני כסא הכבוד ואמר רבש”ע יש לך נשים כאלה? מסירות נפש כזאת? למה אתה מחכה!? יצאה בת קול ואמרה: בני ישראל מוכנים לגאולה.
במציאות של אוירה קשה כ”כ התקשטו בנות ישראל ובאו עם המראות הצובאות אל בעליהן מכוחן זה נבנה הכיור לטהרת הכוהנים, ואמר הקב”ה למשה על המראות הצובאות כי הן חביבות עלי מכל, בזכותן העמידו הנשים צבאות, צבאות של ילדים, המשך קיומו של עם ישראל – מסירות נפש.

קשר בין זוגי

לפני חטא אדם הראשון אהבה הייתה כדבר טבע, לאחר הטעימה מעץ הדעת נאמר לראי’ “ואל אישך תשוקתך”.
(אהבה משתלשלת אלינו מעולמות עליונים של קדושה, מהיכלות של אהבה).
אחרי חטא אדם הראשון אהבה זו עבודה יום יומית.
אהבה נרכשת כקניין מתוך בחירה חופשית.
אהבה ביטוי הנשמה, יש בה נועם, עונג ומי שחש את זה בקלות מוותר על תאוות לטובת היכולת לאהוב.
“עזה כמות אהבה – רשפיה רשפי אש, שלהבת י-ה”, (לאש מספר תפקידים, לחמם, להאיר ולשרוף) האש המתלקחת בתוך בני הזוג (כשהיא רצויה) הופכת לשלהבת מאירה, מחממת ומשמחת. (וח”ו להיפך…)
“אשת ברית” – ביטוי בלתי רגיל לאהבה מופלאה שאין דוגמתה, קשר אמיץ שאינו ניתן לניתוק.
האיחוד ביום החופה כשמתחברים הם כמו פעמיים נר (בגימטריה ת”ק, מס’ איבריהם של האיש והאשה יחד) ויכולים להאיר לעולם. נשמה כמו פזל מה שלאחד חסר יש לשני עודף וכך אפשר להגיע לשלמות.
ר’ אריה לוין – רגלה של אשתי כואבת לנו – יחס של איש לאשה כיחס של יד אחד ליד השנייה, מהות אחת. זוהי המערכת שבינו לבינה, לפעמים חלילה כל אחד תחום וסגור בקונכית האנוכיות שלו ואין שום קשר ח”ו.

השנה הראשונה

בפרשת כי תצא נאמר: “כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו… נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח”.
רש”י ז”ל אומר לא יצא בצבא שלא יוצא למלחמה גם אם במלחמת מצוה מדובר, ולא רק זאת אלא אפילו לספק מים לצבא או לגבות מיסים גם מזה פטור, כי המצווה המוטלת עליו כעת חזקה מהמלחמה, “ושימח את אשתו אשר לקח לו” – זו חובתו כעת לבסס את ביתו ולשמח את אשתו.
משמע, לבנות בנין חשוב יותר מלצאת למלחמת מצוה, ועיקר תפקידו כעת לבסס את ביתו לבנות את היתדות לבנין החדש כדי שהבניין יהיה חזק ואיתן, השנה הראשונה מהווה את הבסיס לכל חייהם וכשהבסיס חזק יש סיכוי שהבית יעמוד בפני כל מפגעי החיים.
הבניין הכללי של עם ישראל בנוי נדבכים נדבכים, אבני הבניין הם הבתים, ולכן כה חשוב שכל בית יהי’ חזק כי חלילה אם תיפול אבן מהבניין יש חור וחסר ופעמים כדי סיכון הבניין כולו. ואת הבסיס הזה נבנה מתוך שמחה ובאהבה, כמו שאומר ספר החינוך שבשנה הראשונה ישבו יחד ויהיו יחד ויתרגלו ויהי’ קשר הדדי אמיץ ויסיר מחשבה מאף אשה אחרת בעולם.
(ושימח – איך יודע גבר צעיר מה זה לשמח אשה? מבט הגבר הוא שונה ממבט האשה שפת הגבר, מה חסר בבית).
התורה אומרת לנו, אתה עומד לשאת אשה:
א. נקי יהיה לביתו – זו אשתו.
ב. ושימח – שפה והבנה של גבר למה זה לשמח אשה? שונה מהבנת האשה, על האשה החובה להביאו להבנה, אם לא תביא אותו להבנה בנועם, הוא לא ידע.
ג. ריבוי שיחה – דרכו של גבר להפנים דברים, דרכה של אשה להחצין, אשה צריכה אוזן קשבת ריבוי שיחה ולא רשימת מטלות אלא שיחה – לשבור מחיצות וחומות להגיע לשיחה בפנימיות בסתרי הסתרים.
ד. ריצוי – שתוכל להרגיש שהיא רצוי’ וחביבה אצל בעלה כביום כניסתה לחופה, הצורך להרגיש נאהבת.
רבנו יונה אומר זה לא רק תפקידו של הבעל אלא היא צריכה לרצות להיות אהובה ולתחבל תחבולות שיהיה כך.
מה זו באמת אהבה – מסירות נפש והקרבה.
להפוך אותו לעצמי, נתינה עקבית בדבור ובמעשה, לראות ולשמוע, לשמוח בשמחתו, להצטער בצערו, להתעניין בכנות, לשאת בעול החיים ציר המחשבות סביבו, לעשות רצונו ומאווי ליבו, סבלנות וסובלנות לחסרונותיו, לדון לכף זכות, לוותר בלב שמח, לשמח אתו, נאמנות מוחלטת, לראות בו אוצר ממש, אהבת חינם, אני לדודי ועלי תשוקתו.
מדוע נוצרו הנישואין?
הנישואין מטיבים עם האדם בכל תחומי החיים.
חיי האדם מתנהלים בשלושה מישורים: פיזי, רגשי ורוחני. בכל אחד מן המישורים הללו תורמים הנישואין תרומה חיונית, השפעת הנישואין במישור הפיזי היא הנגלית ביותר לעין, ראשית פותרים הנישואין את בעיית קיום המין האנושי, עצם העמדת צאצאים אינה מבטיחה קיום זה, ילד יצור אנוש זקוק לטיפול מורכב בשנות התפתחותו כדי שיגדל בצורה נורמאלית, במשך שני העשורים הראשונים לחייו דרושה לו תשומת לב ללא גבול, הדרכה חינוכית מתמדת, שום מסגרת מחוץ לחיי הנישואין לא יכולה לספק צרכים אלה כראוי, הדרך היחידה להבטיח התפתחות ילדים בריאים בגופם ובנפשם היא לגדלם בתוך יחידה משפחתית הבנויה מאב ואם המקדישים כישוריהם לחינוך ילדיהם.
דבר נוסף במישור הפיזי אותה פותרים חיי הנישואים היא זו של תאוותיו של האדם, יצר המין הוא יצר עז שאינו יודע שבעה, מטריד אותו ולא נותן לו מנוחה, הנישואין משחררים את האדם מהתעסקות מופרזת ביצר זה יש לו פת בסלו.
גם במישור הרגשי הנישואין חיוניים לאדם – האדם מטבעו בריה חברתית ואין הוא יכול לחיות בודד, חיי בדידות יגרמו לו סבל עז, הנישואין מעניקים לאדם חברה ומשחררים אותו מבדידותו ובנוסף לכך הם מאפשרים את התהוות הקשר הרגשי העמוק ביותר הקיים בין בני אנוש – האהבה שבין איש ואשתו.

תרומת הנישואין למישור הרוחני היא תרומה עיקרית – חיים יהודיים אמיתיים לא יתכנו ללא נישואין.
האדם נברא כדי לעבוד את ד’ ולהתקרב לזיו שכינתו בחתירתו להשגת מטרות רוחניות הוא מגשים את מטרת בריאתו וזוכה לשכר נצחי, הנישואין מאפשרים לאדם להתגבר על נטיות טבעיות, להתרכז בעצמו, במילוי תאוותיו ובאנוכיותו לכיוון של אהבת הזולת, הנישואין לבד שמרסנים את תאוות המין הם גם מנתבים אותה מאפיק של מילוי תענוגות עצמיים לאפיק של נתינה, היצר הופך לכלי ביטוי של אהבה והשכנת שלום ולאמצעי של הענקת חיים לדור חדש.
הנישואין מכריחים את האדם לעסוק תמיד בצרכי עצמו ומחייבים אותו לדאוג לצרכי אשתו וילדיו.

שותפות

על מפתן בית חייהם אומר הבעל לאשתו את המלים המרגשות “הרי את מקודשת לי”, מקודשת אומרים חז”ל מובדלת לי ורק לי, בזה נפתחת המערכת הזוגית בין בעל לאשה וזו נקודת הזינוק של בני הזוג אל חייהם המשותפים, ומכאן רבה העבודה המוטלת על כתפי בני הזוג, מחובתם להשקיע בחיי הנישואין שלהם, ללא השקעה לא ניתן יהיה להגיע להשגים המיוחלים.
הנישואין הם משימה עבודה יומיומית על מנת להגיע לשותפות אמת ביניהם, שותפות זו נבנית נדבך אחר נדבך צעד אחר צעד, תחילתה של השותפות בצעדיהם הראשונים המשותפים, עם השנים תחושת הקשר והשותפות בין בני הזוג מתעצמת, הם חווים חוויות משותפות כמו לידת הילד הראשון, התרחבות המשפחה, פרנסה, דירה, כל שלב בקשר ובחוויות מגביר את תחושת הביחד, אנחנו ביחד לטוב ולקושי, האהבה והערכה ביניהם מתעצמת, מגיע שלב שבו הילדים עוזבים את הקן וכאשר השכילו בני הזוג לבנות את הקשר והשותפות הם יעמדו בכבוד בכל המצבים.
חלילה כשלא השכילו לדאוג ולבנות את הביחד – השותפות, ימצאו בני הזוג את עצמם בגיל מתבגר כשני אנשים זרים בבית אחד.

אהבה וסבלנות – אהבה תנאי ראשון לשותפות מוצלחת לב שומע ורואה – מה יש לדבר על אהבה אם אין לב שומע, חש, מפנים, אהבה משהו טהור וקדוש ביותר.
אהבה לתת עצמו במסירות נפש לבת זוגו, לבנות על בסיס נתינה, שח לי פעם יהודי ניצול שואה שהיה בשנת החמישים לנישואיו, בטרם חגגו את חתונת הזהב וכך אמר לי: דעי לך שמעולם, מעולם לא רבנו בינינו ולא שחיינו היו מרופדים וגדלנו על טס של זהב אלא היינו ועדיין ניצולי שואה על כל המשתמע מכך, היו חילוקי דעות היו גם ויכוחים – החלפת דעות, אבל ברוגז ללכת לישון מנופחים בריב ללא להגיע להסכמה ולהבנה מעולם לא. והוסיף אותו יהודי ואמר ואני כולי תקווה שגם ילדי נוהגים בדרך זו. והוסיפה אשתו ואמרה דעי לך הבסיס לזה הוא המון אהבה וסבלנות.
כשיש אהבה אמיתית בין בני הזוג יש פרגון לא חלילה קנאה וכדו’, ועם המון סבלנות אחד כלפי השני זה אפשרי.

את מידת הסבלנות למדנו מיצחק אבינו שכתוב “ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויתנחם”. רש”י אומר שחזרו הסימנים שהיו בזמן שרה, הענן, הנר והחלה. ואז התנחם, היה ליצחק את הסבלנות והזמן לחכות עד שיביאה האוהל ועד שחזרו הסימנים.
חסר גדול כ”כ בימינו – סבלנות. ומחובת בני הזוג להתאזר בסבלנות האחד כלפי השני וגם אם טעה בן זוגנו לתת לו את ההזדמנות לתקן את עצמו וזה ע”י שיש לנו הסבלנות לחכות.
כמו שאומר הרב וולבה זצ”ל בתחילה חושב כל אחד שהשני מלאך, אט אט הוא מגלה שהשני אדם, בשר ודם כמוהו.

נתינה – יסוד חשוב מאוד בחיי הנישואין כי כאשר נותנים – אוהבים, הנתינה מקשרת בין הנותן למקבל וזה יוצר את האהבה ביניהם. הנתינה יוצרת תגובת שרשרת נתן – ישר והפוך.
בני הזוג בריאים בזוגיותם – תני בלי לחפש החזר, תתני כאהבת חינם בסופו של דבר הדברים יחזרו אליך, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם.
נישואין – סדנא של 24 שעות ביממה מוציאה מכוח לפועל את הטוב, הרעיון של הנתינה נלמד בבריאת העולם – הקב”ה ברא את אדם ואח”כ נאמר “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית), וכי לא ידע הקב”ה מראש שלא טוב היות האדם לבדו, אלא כוונה הייתה בזה, חוה נבראה מאדם – הקב”ה הפיל תרדמה על אדם ולקח ממנו צלע על מנת לברוא לו אשה, הנתינה הזו של אדם יצרה את הקשר היסודי שיש בין בני המין האנושי מה שאין כן בחיות שהם נבראו מיד זכר ונקבה.
כל זמן שנחשוב מה אני עוד יכולה לתת לבן זוגי בזה אני בונה את ביתנו ואם חלילה נשנה את זווית הראיה ונחשוב מה אני אקבל בזה מוטטנו חלילה את חיי הנישואין שלנו. (לקבל זהו פועל יוצא).

יש אנשים בעולם בעלי תארים ונושאי משרות חשובות ביותר אם נציץ אל הקן המשפחתי שלהם נראה שם הרס, אחת הסיבות היא אנשים אלה רגילים לתת פקודות בלבד ולקבל על הזמן שרות מהאנשים שנמצאים תחתם, בבואם לביתם נדמה להם שהם עדיין בקליניקה או במשרד וכדומה, וממשיכים במתן פקודות וקבלת שרות בלבד, אך כאן בבית זה לא עובד, בית בנוי על בסיס נתינה ואת החלק הזה הם לא מכירים וזוהי אם כן איפה אחת הסיבות לכישלונם בחיי הנישואין שלהם.
וזהו שאמר הרב דסלר: “היזהרו יקרים שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה ודעו ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה אושרכם מכם והלכה”.                                                                                

המשל מדבר בעד עצמו, אם כל אחד יעמוד על שלו בהחלטיות ללא רצון לוותר להתגמש לבן הזוג לא יוכל להיווצר קשר לעולם, אבל ברגע שאחד מותר או אז נוצר הקשר.
בן הזוג מעריך את בת זוגתו שויתרה לו, הוא פעמים רבות גם יודע שהוא טעה ושגה רק אין בכוחו לוותר ולסגת מעמדתו, או לרדת מהעץ עליו טיפס, והשכילה בת זוגתו ממנו בויתור ואם כן הערכתו אל אשתו מתעצמת. (צדקה ממני).
כשאהבתם גדולה או אז היא הופכת את הויתור ממעשה שנעשה מחובה למעשה הנעשה מתוך עונג ואושר ביניהם.

השותפות בתחומים שונים

ביחד – שיאה של תחושה זו להרגיש נעים אחד עם השני ולחשוב בראש אחד, לדבר מגרון אחד, זהו דבר שיכול להתגשם אחרי פרק זמן מכובד בחיי הנישואין ולא פעם קורה לבני זוג שאחד מהם רוצה לאמר דבר מה לבן/בת הזוג וטרם הספיק לומר דברו ובן/בת הזוג כמו דיבר אותם דברים, חשב אותם מחשבות והגה אותם בקול, איך חשבת בדיוק כמוני? זה בדיוק מה שחשבתי ורציתי לומר, החשיבה נעשית אחת.
שחה לי לפני שנים אשה בתמימות באומרה “איני יודעת למה אבל תמיד אנחנו חושבים אותו הדבר”. זוהי אם כן תוצאה של עבודה והשקעה של בני הזוג האחד עם השני בחיי הנישואין שלהם.

שותפות בבילוי – גם לגבי בילוי משותף, זמן איכות, יציאה לחופש בני הזוג יחד ללא ילדיהם או מישהו נוסף אחר, האוורור הביחד תורם המון לבני הזוג, לתחושת השותפות ביניהם.
יציאה משגרה זהו זמן איכות שלא יסולא בפז, וצורך חשוב לא פחות ואולי יותר מצרכים גשמיים שונים.

תחושת שותפות כלפי משפחות המוצא – כיבוד הורים של שני בני הזוג כאשר היא נעשית מתוך שותפות היא גם כן מהווה יסוד לחיבור ולשותפות בין בני הזוג כאשר האחד עוזר ומסיע לשני למלאות את חובותיו כלפי הוריו, האחד משלים את השני והקשר והאהבה ביניהם מתחזקים.
שותפות בכלכלת הבית – על הבעל ואשתו לכלכל תקציבה המשפחתי בהשכל וישוב הדעת אם הבעל הוא אברך כולל – סוחר או בעל מקצוע, העיקרון אינו משתנה, כך גם כאשר האשה עוסקת כמזכירה, מורה או כל מקצוע אחר עליהם לחשב הכנסתם החודשית הקבוע או המשוערת ולכלל ביתם במשפט ובמשורה לבל יגיעו חלילה לאמצע החודש והפרוטה כלתה כבר מן הכיס.

על שניהם להשתדל לבוא איש לקראת רעהו, כמו כן לא תכביד האשה בדרישות שאינן לפי כוחו של הבעל המפרנס, כך לא יצטרכו להיכנס לחובות, ולא ישמעו טרוניות בבית כל העת.
גם במקומות בהם האשה עובדת מחוץ לבית (דבר נפוץ מאד בימינו) ומרוויחה ופעמים אפילו יותר מבעלה בל יהי’ ליבה גס, ועליה לדעת קופה אחת בבתינו, אין חלילה סודות, העלמות כמה מרוויח כ”א מאתנו, או חלילה לאשה לחשוב אני מרוויחה ולכן מותר לי לעשות בכסף כרצוני מבלי לשתף את אישי, התנהגות כזו היא היפוך של שותפות, אלא שנינו ביחד שותפים בכל הקשור לכלכלת הבית.

שותפות בעזרה הדדית אחד לשני – הבעל שותף בגידול הילדים גם אם רוב היום הוא לא בבית בכל זאת הוא שותף לבעיות חינוך, בלימודיהם ומן הראוי עד כמה ששייך שיהיה גם שותף בפועל בהגשת עזרה לאשתו בטיפול בילדים ויגיש עזרה עד כמה ומתי שיכול.
וכן האשה שותפה לבעלה בעבודתו – גם כאשר בפועל אינה יכולה לעבוד במקומו, אבל היא אתו, בעצה טובה, בשמיעה, הקשבה, דאגה לקשייו, ושמחה בשמחתו, בעידוד והבנה.

ההבדלים בין המינים

קונפליקטים רבים נוצרים עקב השוני בין המינים. המודעות לקיום השוני והכנה נפשית טרם החתונה יחסכו עוגמות נפש משני בני הזוג. בפרק זה נתמקד בשינויים הקיימים בין המינים:

גברים ונשים שונים בתחומים רבים של חייהם. הם מתַקשרים בדרכים שונות,  חושבים, מרגישים ומבינים את המציאות אחרת. גברים ונשים מגיבים, אוהבים ומעריכים דברים בצורה שונה. יש להם צרכים שונים [הם כמעט נראים כיצורים מכוכבי לכת שונים…].
לשיפור היחסים בין שני המינים, נחוצה יצירת הבנה להבדלים הקיימים ביניהם. הגדרת ההבדלים במונחים חיוביים יכולה לפתוח את הלבבות, למחול יותר לבן/בת הזוג, ולהגביר את המוטיבציה לתת ולקבל אהבה ותמיכה.

הבנה מורחבת של ההבדלים הקיימים בינינו, מסייעת בידינו למנוע חלק ניכר מן התסכול שאותו אנו חשים בבואנו לשאת ולתת עם בני המין השני. כאשר נהיה מודעים לכך שבני/בנות זוגנו שונים, נוכל להירגע, להתבונן בהבדלים ולשתף פעולה איתם. במקום לנסות ולהתנגד להם, נוכל לתקן בקלות רבה יותר ציפיות לא נכונות ולהתאימן למציאות ונוכל למנוע אי-הבנות או לסלקן במהירות יחסית, כאשר הן מופיעות, מתוך ההבנה הרחבה יותר, שהוא והיא שונים.
כאשר גברים ונשים מסוגלים לכבד ולקבל את ההבדלים ביניהם, אזי מקבלת האהבה את ההזדמנות לפרוח.
על ידי הבנת ההבדלים הסמויים מן העין הקיימים בינינו לבין בני המין השני, נוכל להעניק ולקבל ביתר הצלחה – אהבה. על ידי מתן לגיטימציה להבדלים שבינינו וקבלתם, נוכל לגלות פתרונות יצירתיים, שבאמצעותם נוכל להשיג את מבוקשנו. והחשוב מכל – נוכל ללמוד כיצד לאהוב טוב יותר ולתמוך טוב יותר באנשים החשובים לנו. האהבה אכן קסומה היא, וקסמה יכול להימשך, אם נזכור את ההבדלים בינינו לבין בני המין השני. 

להבנת השוני בין נשים לגברים נתבונן בספר בראשית, בבריאת האדם.
בראשית ה, א-ב: “זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוקים אדם בדמות אלוקים עשה אותו, זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם”.
בראשית א, כז: “ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם”.
“זכר ונקבה בראם – ויקרא את שמם אדם”.
“בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם”.
צלם אלוקים מתגלה, מופיע דרך זכר ונקבה – שם אדם. זה הצד היסודי.                                              

החיות נבראו הסוס לחוד והסוסה לחוד, וכו’.
המין האנושי הוא היחיד שנברא בדרך זו של גוף אחד שהתפרט לשניים – לזכר ולנקבה, בכדי שבבוא העת: “על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”, מתוך הדביקות הראשונה כשנבראו יחזרו לדביקות מתוך עמל ובחירה.

צלם אלוקים שבאדם כולל שני גוונים: איש ואישה. הרמב”ם מבאר שצלם אלוקים הוא הצד השכלי והרוחני שבאדם (מורה נבוכים א, ב) ורש”י מבטא את אותו עניין במילים שונות: “דעת ודיבור” (רש”י בראשית ב, ז).
בגמרא נמצאת הגדרה יסודית. אומר הרב צבי יהודה קוק זצ”ל: “השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינין שבתורה”. לפני הכול, הודיעונו חז”ל כלל יסודי – שוויון בצלם אלוקים שבאדם.
כשם שצלם אלוקים הכללי של האדם מקיף איש ואישה, כך סגולת ישראל המיוחדת כוללת איש ואישה.

באופן הלכתי פשוט “נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן” (קידושין כט) בגלל השוני במהותן ובתפקידיהן. גם במובן החברתי הפשוט, אישה נוטה יותר להיות “צופיה הליכות ביתה” (משלי לא, כז). באופן טבעי אישה היא עקרת בית ומחנכת. “אל תיטוש תורת אימך” (משלי א, ח) תורת אמך – מושג. זו לא אותה תורה כתובה הנלמדת בבית המדרש, אלא רוח הדברים, הדרך בה התורה באה לידי ביטוי בחינוך הילדים, בדוגמא אישית.
בהתחשבות בתפקידיהן אלו הן מעוכבות לגבי חלקים של התורה, שהזמן הוא הגורם להתקיימותם. אי- אפשר לשעבד ולצמצם נשים במצוות שמוגבלות, קשורות ותלויות בזמן, הן מטבע ויצירת גופן והן מצד הסדר החברתי שבבית. זהו סדר אלוקי [טכני, מציאותי, חברתי]. הסיבה לכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, היא משום שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, להיות “עזר כנגדו”. לו הייתה חייבת במצוות כמוהו, היא הייתה צריכה עזר כנגדה. אבל תפקידה המהותי הוא להיות עזר לו. בתפקידי הבית – בתוך הבית – האיש והאישה הם צוות. אלא שיש תפקידים מוגדרים בתוך הבית, מהן חובות האיש ומהן חובות האישה, ומתוכם לומדים על תפקידיהם ועל מהותם. תפקיד האישה לטפל בבית ובילדים. אין זה אומר שאסור לאיש לטפל ולעזור, או שהאיש אינו יכול. הם יכולים להתחלק בתפקידים. היום, הנטייה של רוב הזוגות להתחלק ולשתף. אבל בהגדרה תפקידי האישה קשורים לבית ולטיפול בילדים [כשאישה חוזרת הביתה היא נכנסת היישר לתפקידיה, אם זה טיפול בבית או טיפול בילדים. לעומתה האיש קודם צריך לשנות פָזָה, להחליף כוח].
לכן אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, כדי שלא יהיה קונפליקט בין חובותיה לבעלה וחובותיה לקב”ה וכדי שישרור שלום בביתם, למנוע חיכוך או ניגודי תפקידים כשהבעל צריך עזרה מאשתו, או כשהילדים זקוקים לאמם.
חז”ל לומדים מן הפסוק “ויבן ד’ אלוקים את הצלע” (בראשית ב, כב) “שנתן הקב”ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש (נידה מה). הבדל זה נעוץ בשוני בין יצירת האיש ליצירת האישה. בסדר הבריאה – החומר ממנו נברא האיש “עפר מן האדמה” (בראשית ב, ז) ועליו חל שם שמים “ויפח באפיו נשמת חיים” (בראשית א, כו). ד’ הכניס בתוך החומר רוח אלוקים. לעומת זאת, החומר שממנו נעשתה היצירה האלוקית של האישה, אינו עפר מן האדמה, אלא צלע של אדם שנברא בצלם אלוקים. היסוד והשורש של האישה הוא אלוקי. “לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת” (בראשית ב, כג). גם הצד הרוחני-נשמתי של האישה עליון יותר משל האיש. בשעת בריאת האדם אומר הקב”ה “נעשה אדם” בלשון רבים. אומר רש”י, הקב”ה נמלך במלאכים. לגבי האישה נאמר: “אעשה לו עזר כנגדו”, ללא שותפות של פמליא של מעלה. באישה מופיעה שלמות צורת האדם, היא יותר אלוקית מהאיש.
“שעשני כרצונו”: נוסח הברכה “שעשני כרצונו” יכול להיות מובן בצורה שלילית, כהמעטת ערך האישה. אך האמת הפוכה מזה. האישה נוצרה יותר כרצונו של ד’. יש לאישה הכנה לקבל את האלוקי. העילאיות האלוקית הזו היא “הבינה היתירה” שבאשה (שיחות הרב צבי יהודה קוק / חוברת איש ואישה בהוצאת עטרת כוהנים).
על-פי הרב אליעזר מלמד (עיתון “בשבע”, ט”ז באב תשס”ג) אנו מוצאים בכל האירועים הגדולים שאירעו לעם ישראל, שהנשים קדמו לבחור בדרך האמונה יותר מאשר הגברים. במצב שדורש יותר שאר-רוח יש צורך בתכונות נשיות.
“דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים” (ילקוט שמעוני, תהילים תשצ”ה ועי’ רש”י שמות ל”ח, ח). במתן תורה הייתה הפניה אל הנשים תחילה (רש”י שמות יט, ג. על-פי חז”ל). וכן היחס לכבוד התורה נלמד ע”י אישה (להלן ז, א), ואף הגברים לומדים תורה בזכות הכרתן העמוקה של הנשים (עי’ ברכות יז,א ולהלן ז,א). הנשים גם לא חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים. ועל העתיד אמרו: “אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור” (מדרש זוטא רות ד, יא).

אשה – רגש, איש – שכל
יסוד השכל שייך לצלם אלוקים שהאיש והאישה שותפים לו, והוא יסוד אלוקי באדם. על-פי רוב השכל מורגש יותר אצל האיש, ואצל האישה בולט יותר היסוד הרגשי. לכן חז”ל אומרים שיש מאוד להיזהר בכבוד אישה שלא לצער אותה, כי מתוך רגישותה ורגשנותה היא יותר קרובה לדמע.
“כל כבודה בת מלך פנימה”
מתוך ההבדל הפסיכולוגי שהזכרנו בין האיש לאישה, אפשר להבין את החילוק בין תפקידיהם השונים בחיים. האדם, המדבר – השכל שמתגלה בדיבור, זהו יסודו החברתי של האדם, שיש לו ערך ציבורי. אדם מדיני וחברתי. האיש ציבורי יותר.
השכל – כללי. הרגש – פרטי. לכן אישה שיסוד אישיותה יותר רגשי ורגיש, היא אישיות יותר פרטית – במובן העמוק, המהותי. “כל כבודה בת מלך פנימה”.
תפקיד האישה – עקרת הבית, עיקרו של הבית. “אשתו היא ביתו”. עומק היחס של התנא (במסכת שבת קיח, א) לאשתו: “מימי לא קראתי לאשתי, אשתי אלא לאשתי – ביתי”.
תפקידה השני של האישה “כל כבודה בת מלך פנימה” – מלכה בתוך ביתה, מנהלת ממלכה קטנה.
תפקידה השלישי – אם כל חי, נתינת חיים אינה רק הולדה והזנה. אדם הנושם ואוכל עדיין איננו חי. בכל אופן אין זו מדרגת חיים של אדם, אלא של בעל-חיים.
אדם צריך לחיות כאדם, כלומר חיים מוסריים ורוחניים. האֵם היא המעניקה את החיים לאדם במלואם. היא אחראית על קיומו בכל התחומים, היא אם כל חי. נתינת חיים זו אינה באה דווקא בלמידה. לא כל דבר נלמד בהכרח נותן חיים. הלימוד האינטלקטואלי יכול להישאר חיצוני לאדם (מוסר הקודש פ”ז, פ”ח אורות התורה ט’ ב). על התורה להיהפך לחיים – תורת חיים ולא תיאורטית מופשטת. מתוך בינתה של האישה, תכונה המוטבעת בה, היא יכולה להעביר בצורה אוהבת וחיה את אמונתה ויכולה להתאים את הדברים למציאות העכשווית. בביתה, אצל ילדיה – אם כל חי מבינה דבר מתוך דבר ומסוגלת להביא להמשכת ההבנה אל תוך החיים. תכונה זו מיוחדת לאישה.
השוויון בין המינים אינו בזהות פורמאלית שווה וזהות תפקידים, אלא ערכם וכבודם של האנשים השונים מתוך השותפות. כולנו שותפים במפעל אחד, בעשייה אחת.
אֵם כל חי – אישה יולדת. יש לכך השפעות מרחיקות לכת בתחום הנפשי והכלכלי.
הקשר של אם עם ילדה, שקודם לכן גדל ברחמה והיא זו שהביאה אותו לעולם, שונה מהקשר של האב. האב נפגש עם בנו ב”פתע פתאום” [בלידה או אחרי שהילד מתחיל לדבר]. קשר האמהות נוצר במשך תשעת חודשי ההיריון, וללא ספק לאב אין חוויה דומה, גם אם לא יסכים לזאת. ריבונו של עולם סידר זאת כך ואין זה שרירותי – זה עמוק. מבנה גופה של האישה בנוי להריון. מבנה גופה דומה לאגס, צר למעלה ורחב למטה ויכול להתרחב, כך שיהיה נוח לעובר. הוא מוסיף ומתרחב במשך ההיריון ומתכווץ אחרי הלידה. אצל האיש אגן הירכיים צר ואינו מסוגל להתרחב. התאמת גופה של האישה היא בריאה מופלאה. “ויבן” – בינה ביולוגית. גדילתו של העובר ברחם אימו, הנוצר מתא קטן ומתפתח במשך תשעה חודשים, הוא נס ופלא כיצד יוצא תינוק מושלם ומדויק. האב מסוגל לתת נתון התחלתי. אך כוחה הביולוגי של האם הוא ליצור תנאים, ולהזין את ההתפתחות של היסוד ההתחלתי, שממנו יבנה דבר שלם. היא בונה דבר מתוך דבר.

“גם באופן ביולוגי ברחמה, כך הוא גם מן הבחינה החינוכית, רוחנית, מוסרית. בכוחה להזין את ולדה באופן פיזי, משלב ההנקה בו האוכל מותאם ליכולת העיכול של התינוק. וכן ביכולתה לפרק יסוד גדול, עליון ומופשט, שהיא תשתית רוחנית גולמית של הבעל, באופן שיוכל להיקלט על-ידי הילדים” (סידור עולת ראי”ה / הרב א”י הכהן קוק).
מבחינה רוחנית, חינוכית, מוסרית, תרבותית וחברתית – אם כל חי מחקה את התהליך הביולוגי שמתרחש ברחמה. זהו תפקיד עילאי של כוח האינטליגנציה הנקרא בינה יתירה. זהו האופן השלם להבין את שני פירושי חז”ל על הפסוק “ויבן את הצלע” – מבנה גופני המסוגל לשאת הריון ובינה יתירה.
תכונה משותפת המקרינה על הצד הפיזי-ביולוגי, והצד הרוחני-חינוכי כאחד. מסיבה זו, כידוע, אין האישה חייבת בלימוד תורה, כמו שכתוב “ולימדתם אותם את בניכם” (דברים יא, יט) ולא את בנותיכם (קידושין כט, ב). אין האישה חייבת להיפגש עם התורה בדרך של לימוד, יכולה אך לא חייבת. אלא בדרך של חיים, יניקה מהבית, מההורים, מהסביבה, מהבעל, התבשמות מתלמידי חכמים וכו’.
הרב קוק, בספרו עולת ראי”ה חלק א’, אומר ש”הנשמות בגורל חייהן מחולקות לפועלות ולנפעלות. לרושמות את החיים ואת הוויתם… ולנרשמות מהם”.

ההבדל המהותי בין איש לאישה

נפש האיש: הפועל, החוקק, הכובש והמדביר.
נפש האישה: נרשמת, נפעלת, נחקקת, נכבשת, מתדברת בהנהגתו של האיש.
יתרון האישה: קבלת רשמים. היא מתרשמת ומתפעלת מתכונת השפע של מעשי הקב”ה ומתרשמת מן התוכן החומרי והרוחני שבהוויה. מכוונת לרצון העליון, הפשוט והישר, ולכן היא מברכת על חלקה הטוב “שעשני כרצונו”. לעומת זאת, האיש מברך “שלא עשני אישה”, להבדיל את חלקו הטוב, בהיותו פועל, יוצר, מחדש ומרחיב פעלים, מחשבות, שאיפות ומעשים. על-פי עצמיותו הפנימית – על השפעתו הפעילה בעולם.
הרב שמשון רפאל הירש בפירושו על ספר בראשית:
בראשית א, כז: “ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם” – השלמת הטוב היא האישה ולא האיש, ורק משנבראה האישה הושלם הטוב. “לא טוב היות האדם לבדו”, לא כתוב לא טוב לאדם היות לבדו. אלא לא טוב – היות האדם לבדו. למי לא טוב? לעולם. כל עוד האדם לבדו, העולם שרוי בלא טובה ובלא ברכה. תכלית השלמות לאדם וליקום כולו – האישה.
וכך הורו רבותינו: “אין אדם נקרא אדם אלא בזכות אשתו, ורק שניהם כאחד קרויים אדם (יבמות ס”ג ע”א). התפקיד הוא רב מכוחו של אחד, ויש צורך לחלקו לשניים. משום כך נתווספה האישה אל האיש למען ימלאו בשלמות את יעוד האדם.

ואישה זו תהא “עזר כנגדו”, לצידו של האיש, מקבילה לו, בשורה אחת, מתוך שוויון. האישה נוטלת חלק מן החובות הכלולות בתפקיד האדם. כך יוכל האיש למלא ביתר שלמות את החובות שעדיין נותרו לו, אך לשם כך יש צורך ש”העזר” יהיה “כנגדו”, לא “עמו”. אל תפעל עמו במקום אחד, אלא תפעל כנגדו במקום אחר, בשורה אחת מולו. כל אחד יפעל בתחום המיוחד לו וכך ישלימו זה את זה.
“יסוד השכל”, אומר הרב צבי יהודה קוק זצ”ל, “מורגש יותר אצל האיש. לעומת זאת, צד הרגש שבאדם מובלט יותר אצל האישה”. כוונת הרב היא שגם לגברים יש רגש וגם לנשים יש שכל. אלא שבעיקרון – לגברים יש נטייה אל השכל, עיקר מחשבתם פועלת מתוך שכל בעומק הווייתם. ונטיית הנשים יותר אל הרגש בעומק הוויתן (שיחות הרב צבי יהודה קוק / החוברת איש ואישה / הוצאת עטרת כוהנים).

השכל הוא המייחד את האדם מכל בעלי החיים. על-ידי השכל האדם מסוגל לחקור ולהגיע למסקנות, לתכנן את פעילותו וליצור שינויים משמעותיים בעולם. על-ידי השכל בני האדם מסוגלים לשתף פעולה, להתארגן כציבור ולהגיע להישגים עצומים. לכן, השכל הוא המנהיג את האדם ואת החברה. על ידו נקבעים עקרונות, היסודות שעליהם מושתתים החיים האנושיים. מבחינה זאת, השכל הוא כללי ואילו הרגש – פרטי – כפי ההתרשמות האישית, ולא כפי שהכללים והעקרונות מחייבים. השכל נותן לכל רעיון הגדרה כללית קבועה וכאשר אותם רעיונות נקלטים ברגש, הרי הם מתפצלים לאינספור גוונים לפי תכונתו האישית של כל אדם, ואף באותו אדם, הרעיונות נקלטים בגוונים שונים לפי מצב רוחו המשתנה (הרב אליעזר מלמד, עיתון “בשבע”, ט”ז אב תשס”ג).
הביטוי למעלת הגברים במצוות התורה
מעלתה של מצוות תלמוד תורה, שהיא מתקיימת על-ידי השכל. התפיסה השכלית, תורנית מתבססת על-ידי לימוד מדוקדק וחקרני. מצוות עשה שהזמן גרמן ממקדות רעיונות חשובים שלאורם עם-ישראל צריך ללכת: קריאת-שמע, ציצית, ועוד. על כן ההנהגה נתונה בידי הגברים – המלכות, הדיינים, השופטים, השוטרים, אנשי הצבא ועוד.

לעומת זאת, הרגש המקבל והמתרשם מסוגל לקלוט את האמונה ביתר טבעיות וחיוניות. מצד זה האישה קרובה יותר לעניין האלוקי ומצד זה היא גם יותר כללית, שכן מתוך ההופעה האלוקית, הכללית, שמחייה את העולם, נמשכות כל ההגדרות העקרוניות שהשכל מברר ומגדיר. מעלה זו באשה נעוצה בחומר שממנו היא נוצרה. האדם נוצר מעפר, והאישה מחומר מעודן יותר – מצלעו. וכיון שהחומר ממנו נבראה האישה משובח יותר, היא יכולה באופן טבעי לקלוט יותר את העניין האלוקי. האינטואיציה הנשית קרובה יותר לאמונה, ולכן גם בלי התיווך של בירורים שכליים תורניים ובלי התיווך של מצוות עשה ממוקדות שהזמן גרמן, יכולות הנשים להתקשר באופן עמוק לתורה ולמגמתה. ואילו הגברים נזקקים ללימוד התורה ולמצוות עשה שהזמן גרמן כדי לבסס בקרבם את ההתקשרות לאמונה ולתורה (סידור עולת ראי”ה / הרב א”י הכהן קוק / הוצאת מוסד הרב קוק תשל”ח).

וכמו שהזכרנו קודם, אנו מוצאים שבכל האירועים הגדולים שאירעו לעם-ישראל, הנשים קדמו לבחור בדרך האמונה, כמו ביציאת מצרים. ובמתן תורה דיבר ד’ קודם לנשים “כה תאמר לבית יעקב”. וכן, הנשים לא חטאו בחטא העגל. “המראות הצובאות” – הנשים התקשטו והתייפו לבעליהן כדי לחזק אותם ממרירות השעבוד וכדי ללדת את צבאות ד’, ולכן יכלו לתת אותן למשכן, כי המטרה הייתה – קדושה. להוסיף חיים.

מעלת האישה באה לידי ביטוי גם בלשון הקודש. הדברים הכלליים מבוטאים בלשון נקבה: חדשות, נפלאות, נצורות, נשגבות, גם – אמונה, תורה, מצווה, תפילה, סגולה, גאולה, יהדות, כהונה, מלוכה. וזאת, כאמור, מפני קירבת הטבע הנשי לאלוקי (שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ’ 77).
ככל שמתבוננים לטווח ארוך יותר, כך נמצא כי ההשפעה הנשית הולכת וגוברת, וכך מספרים חז”ל (בראשית רבה יז, ז): “מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו אין אנו מועילים לקב”ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע. הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האישה”.
השפעתה של האישה מאוד משמעותית על הבעל.

בחכמת הנסתר רמוז, שבתחילה מתגלה יותר מעלתו של הגבר, אולם בעתיד תתגלה יותר מעלתה של האישה, כפי שרמוז בפסוק “כי ברא ד’ חדשה בארץ נקבה תסובב גבר (ירמיהו לא, כא). בעולם הזה מבטנו חיצוני, ולכן מעלתו של האיש הלומד והמנהיג גבוהה ממעלת האשה [ואולי לכן נשים ניסו להשתוות לגברים בעשורים האחרונים, להפנים תכונות גבריות, להתחרות בתכונות גבריות וכו’]. אולם לעתיד לבוא המבט יהיה יותר עמוק [נראה שנשים היום כבר מחפשות את המימד העמוק של החיים ובהמוניהן עובדות על מוּדעוּת, ודרכי מבט עמוקות יותר על החיים], ואז… תתגלה מעלתה של האמונה והקליטה האינטואיטיבית, עד שמעמד האיש והאישה יהיה שווה.

ובעולם הבא תתגלה כך מעלתה של האמונה והקליטה האלוקית, עד שמעמד האישה יהיה גבוה ממעמד האיש. ואמנם גם אז יהיה מקום וצורך בלימוד ובהגדרות שכליות, אלא שהקליטה הרגשית הנשית והאינטואיטיבית תהיה חשובה יותר.
אפשר לומר, שלאחר חטא אדם הראשון וכניסתו של היצר הרע לתוך האדם, קשה יותר לסמוך על האינטואיציה ועל הרגשות הטבעיים, ועיקר ההתמודדות עם היצר הרע נעשית על-ידי הדרכתו של השכל שצריך לשלוט על הרגש ולהנהיגו. אולם ככל שהעולם יתוקן ותימלא הארץ דעה את ד’, יהיה פחות חשש שמא הרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, והמעצורים על גילויו של הרגש יוסרו ומעלתו תתגלה ועמו מעלתה של האישה (מעלת הנשים הנסתרת / מאמר מאת הרב אליעזר מלמד / עיתון “בשבע”, ט”ז אב תשס”ג).
 


היבט פסיכולוגי על השוני בין המינים

באשר למה שאומרת הפסיכולוגיה על ההבדלים בין הגבר לאישה, ישנם גוונים רבים וקשת שלמה של נושאים בהם השוני בא לידי ביטוי:
הבלשנית ד”ר דבורה טאנן (בספרה קֶצֶר בהוצאת מטר) מדברת על השוני בשיחה – בדיבור בין איש לאישה. גם כששום אי-הבנה נראית לעין, עלולים גבר ואישה לפרש את אותה שיחה בצורה שונה. לבני אדם יש סגנונות שיחה שונים, בתרבויות שונות מדברים אחרת. גם בין הנשים מדברים אחרת ובין הגברים מדברים באופן אחר. וכשגבר ואישה מדברים… ישנם הבדלי סגנון בדיבור, ופרשנות שונה, והבנה שונה בין גבר לאישה. כמו שיחה בין שתי תרבויות, או מפגש בין שתי תרבויות. צורת הדיבור של הנשים והגברים משקפת מערכת שונה.
בחברה המערבית נוהגים לחשוב, שמה שמקובל בשיחה תרבותית הוא כל מה שגברי. הזכר נתפס כגורם נורמטיבי, והנקבה כמי שסוטה מן הנורמה. ומכאן נובעת שיפוטיות ששמה את האיש באור בהיר ואת האישה בצל.

גישה סוציו-בלשנית למערכת היחסים מאפשרת להסביר את אי שביעות-הרצון במערכת היחסים מבלי להאשים צד מסוים שהוא משוגע או טועה. אם נכיר את ההבדלים בינינו ונבין אותם, נוכל להביא אותם בחשבון, להסתגל אליהם וללמוד איש מסגנון רעהו, או להבין שזה מהותי ולהימנע מקונפליקט.
חיכוכים רבים מתעוררים מפני שנערים ונערות גדלים למעשה בתרבויות שונות מיסודן. ולכן השיחה בין גבר לאישה היא תקשורת בין-תרבויות.

גברים רבים רואים את העולם כאדם המצוי בשלב מסוים של הסולם ההיררכי-החברתי, ושבו ידו על העליונה או על התחתונה. בעולמם של הגברים, שיחות הן בעצם משא ומתן, שאנשים מנסים לצאת ממנו וידם על העליונה, ולשמור על המצב הזה אם רק יוכלו ולהגן על עצמם מניסיונותיהם של אחרים “לטפס” עליהם ולדחוק אותם לפינה.

החיים הם, אפוא, התמודדות, מאבק שנועד לשמר את העצמאות ולהימנע מכישלון.
לעומת זאת, הנשים רואות את העולם בצורה שונה, כאדם הנמצא בתוך מערכת של קשרים. מתוך גישה זו, בעולם זה – שיחות הן ניסיונות להתקרבות, שבהם מנסים בני-אדם לקבל ולתת חיזוקים ותמיכה ולהגיע לעמק השווה. החיים הם שיתוף, מאבק לשימור האינטימיות ולהימנעות מבידוד. אמנם, בעולם זה יש גם סולמות היררכיים, אבל אלה סולמות של ידידות יותר מאשר סולמות של עוצמה והישגיות.
אצל גברים – הדגש – מערכות יחסים כסולמות של עוצמה והישגיות.  אצל נשים – הדגש – מערכות יחסים כסולמות של ידידות.

אינטימיות ועצמאות

נשים נוטות יותר להתמקד באינטימיות וגברים בעצמאות.
בעולם של מעמדות, העיקרון המרכזי הוא עצמאות, מפני שהאמצעי הראשוני לביסוסו של מעמד הוא היכולת לומר לאחרים מה לעשות. קבלת הוראות הוא סימן מובהק למעמד נחות יותר.
נשים רבות סבורות שטבעי להתייעץ עם בני זוגן בכל עניין. ואילו גברים רבים מחליטים החלטות באופן אוטומטי מבלי להתייעץ עם בנות זוגם.
יתכן שעובדה זו משקפת הבדל ניכר בתפיסה בכל הנוגע להחלטות. נשים מצפות שידברו איתן על ההחלטה לפני שהיא מתקבלת ושהיא תתקבל מתוך הסכמה. הן רואות בעצם השיחה הוכחה למעורבות וקשר. אבל הגברים מרגישים מדוכאים מדיונים ממושכים על החלטות שנראות בעיניהם כהחלטות פעוטות והם מרגישים כאילו נתונים הם במצור, ואינם יכולים לפעול מבלי לדבר תחילה.
כאשר נשים מנסות לפתח דיון חופשי בשאלה “מה דעתך?” הגברים נוטים בדרך כלל לחשוב שמבקשים מהם להחליט.

יצירת קשר הוא מעשה איזון בלתי פוסק. תמרון בין צרכים סותרים של אינטימיות ועצמאות.

השוני הבא לידי ביטוי בשיחה:
נשים: מגיבות על בעיות על-ידי חיזוקן. נתינת לגיטימציה לרגשות, להרגשת הקושי.
גברים: מגיבים על-ידי זלזול בבעיות והפחתת ערכן. כך הם תומכים בחבר.
 
נשים נוטות יותר להיכנס האחת לדברי חברתה מתוך רצון לשיתוף פעולה.
ד”ר צביה גרנות (בספרה “לסדר את המיטה הזוגית” / הוצאת זמורה ביתן) סוברת שהקושי ביצירת שותפות זוגית יציבה, נובע מכך שאנו חיים בחברה אגוצנטרית, האגוצנטריות מצמיחה עוינות ופירוד. ואילו שותפות זוגית יציבה “יכולים ליצור שני אנשים המודרכים על-ידי ערכים משַתפים וגישות משַתפות שבונים במשותף אוירה משַתפת”.

את המהלך הגדול הזה לקראת שותפות מאיכות שונה מזו המוכרת לרובנו, צריכות להוביל נשים, אשר ניחנו מעצם טבען ביכולת לאזן את מערכת היחסים בתבונה מאחדת ומחברת [בלשון חז”ל – בינה].

נשים צריכות להכיר בכך שהן מהוות חיבור טבעי בין אהבה וחכמה. המהפכה הפמיניסטית אפשרה את שחרור האישה במובן של שווה בין שווים. אל מול השריר הגברי, הציעו הנשים שריר נשי. שוויון כדגל.
אבל במקביל לשגשוג התרבות הפמיניסטית, חלה עליה עצומה בשיעור הניכור והבדידות… ומציאות זו הוכיחה שהפמיניזם לא יצר יותר אהבה וקבלה.  לכן, מתוך חשבון נפש והרהור שני, מכירות היום מנהיגות פמיניסטיות בצורך ליצור פמיניזם נשי. לעודד נשים לשלב במערכות היחסים שלהן גישות של שיתוף, שוויון ואמון.

ד”ר רינה קורן (בספר: הקשר הזוגי / בהוצאת “אח” תשס”ג) מדברת בין השאר על צורת הסתכלות שונה בין האיש לאישה לגבי איך אהבה צריכה לבוא לידי ביטוי.
היא – רוצה לדבר על אהבה ורגשות, זקוקה לשמוע מילים שיגרמו לה לחוש נאהבת.
הוא – בשבילו כל הקטע המילולי הזה מיותר. העובדות של להיות ביחד, לגדל יחד את המשפחה – הן חשובות לגביו. המציאות המעשית משמעותית מבחינתו יותר מכל מילות האהבה שבעולם.
שאלתה: ‘האם אתה אוהב אותי?’ [לרוב היא זו ששואלת] “מנדנדת” ומעיקה עליו. ואילו תשובתו מתפרשת על ידה כדחייה.
ביטויי אהבה שנחשבים מספקים ורצויים לנשים נתפשים בצורה שונה לחלוטין על-ידי גברים.

ד”ר ג’ון גריי (בספרו: גברים ממאדים ונשים מנוגה / הוצאת אור עם) נותן רשימת הבדלים בעקבות מחקר מעמיק שעשה. הספר כתוב כמטאפורה בה הנשים הן מכוכב נוגה והגברים מכוכב מאדים:

א.  גברים מציעים, בטעות, בדרך קבע, פתרונות ופוסלים את הלגיטימיות של הרגשות. בעוד הנשים מציעות עצות והדרכה בלא שהתבקשו להציען.

ב.  לגברים ונשים יש דרכים שונות להתמודדות עם מצבי לחץ. אנשי המאדים נוטים להתנתק ולהרהר בשקט בדברים המטרידים אותם, בעוד נשות נוגה חשות דחף טבעי לשוחח על הדברים המטרידים אותן.

ג.  כיצד ניתן להניע את בן המין השני?
 גברים מונעים לפעול כאשר הם חשים שמישהו זקוק להם, כאשר נותנים להם את ההרגשה שזקוקים להם. לעומתם, הנשים מונעות כאשר הן חשות שמוקירים אותן.

ד.  לגברים יש רתיעה להעניק אהבה. לנשים יש רתיעה לקבל אהבה.

ה.  אי-הבנות הדדיות נוצרות, בין השאר, בגלל שפה שונה, צורת פירוש שונה למילים אצל נשים ואצל גברים. יש הבנה כללית אחרת על-פי המושגים הפנימיים, כך שאנשי מאדים מבינים אחרת מנשות נוגה אולי אפילו את אותו המשפט, התבטאות או מבט וכו’.
בעיתות של אי-הבנות כאלה נוטים הגברים להפסיק לדבר והאישה נותרת חסרת-אונים אל מול שתיקתו. גברים נוטים להפסיק להקשיב מתוך תחושת תסכול.

ו.  צרכים שונים לקרבה אינטימית:
 גבר המגיע למידה מסוימת של קירבה חש צורך הכרחי להתנתק.
 נשים צריכות ללמוד: איך לאפשר לו ולתמוך בו בעת ההתרחקות כך שישוב במהירות האפשרית.

ז.  אהבתן של נשים מתבטאת במחזורים של גאות ושפל, כמו תנודות הגלים.

ח.  גברים ונשים מעניקים את סוג האהבה שהם זקוקים לה, ולא את סוג האהבה שבן המין השני זקוק לו. גברים זקוקים בראש ובראשונה לסוג אהבה המושתת על מתן אימון בהם, על קבלתם כפי שהם, ועל הערכה כלפיהם.
 נשים זקוקות בראש ובראשונה לסוג של אהבה שמתבטאת באכפתיות, בהבנה ובכבוד.

ט.  ניהול ויכוח:
 לגברים יש נטייה להיות תמיד צודקים. הם עלולים לשלול בכך את הלגיטימיות של רגשות האישה. נשים, בלא יודעין, משדרות מסרים של אי-קבלה, פסילה, במקום מסרים של אי-הסכמה ומפעילות תוך כדי כך את מנגנוני ההגנה של הגבר.

ד”ר ג’ון גריי מדבר על כך שישנם צורכי אהבה ראשוניים, והם שונים בין גברים לנשים:
לגברים יש צורך לקבל:  1. אמון בהם 2. קבלה 3. הערכה 4. הערצה 5. אישור 6. עידוד.            
לנשים יש צורך לקבל: 1. אכפתיות ודאגה 2. הבנה 3. כבוד 4. מסירות 5. הצדקה 6. החזרת אמון – הפריית אמון מחודש.
יש לאיש נטייה לספק לאישה את הצרכים  הרגשיים הראשוניים שהוא מכיר, בעוד היא בעצם זקוקה לצרכים הרגשיים הראשוניים שלה כאישה.
סוג האהבה שכל אחד מהם זקוק לו – שונה.
כאשר איש המאדים נותן ביטוי לאכפתיות ולהבנה שלו, מתחילה אשת נוגה באופן אוטומטי להחזיר לו כגמולו ומעניקה לו בתמורה אמון וקבלה, שהינם עבורו צרכים ראשוניים. אותו דבר קורה כאשר אשת נוגה מביעה את אמונהּ באיש מאדים. הוא באופן אוטומטי מתחיל לגמול לה ולהעניק לה את האכפתיות שהיא כל כך זקוקה לה.

מודעותה של האשה נעה מן המרכז החוצה. כמו הכוח המתפרס – הצינטרפוגלי. האופי המהותי שלה הוא לנוע אל מחוץ ל”אני” שלה ולעצמה ולהתחבר עם הזולת. כאשר היא מתאהבת, קל לה לשכוח את עצמה לגמרי, כמו כן היא מוכרעת בקלות ביחסים, בנטל הדאגה לצרכים של הזולת.
גברים לעומת זאת נוטים להתכווץ ולהצטמצם ביחסים. ברגע שבו קיבלה אותו האישה, גבר מתחיל להסתגר בעצמו. הוא נוטה להתמקד בדרכים שלו ולא בדרכים שלה, כמו הכוח הצנטריפטלי. הוא נוטה לשמור על התלכדות פנימית ונוטה פחות לבד את עצמיותו ואת ה”אני” שלו. קל לו יותר להיות מרוכז בעצמו ואנוכי ביחסים ולגלות חוסר-התחשבות, אף בלי להיות מודע לזה.
הדיבור אצל האישה יוצר בירור, בעוד המחשבה אצל האיש היא הממקדת.


בספרה “לדעת להיכנע” (מדריך שימושי לזוגיות מוצלחת / מודן הוצאה לאור) מציינת דורה דויל כי הפמיניזם שנשים נלחמו כדי להשיגו, טוב להן בכל מה שקשור לעבודה: הזדמנות שווה, שכר שווה וקול שקול כנגד קולם של הגברים. אך לעומת זאת, תכונות אלה אינן תורמות לקשר הרומנטי, האינטימי, שהן זקוקות לו כדי לחיות חיי נישואין טובים.
נהפוך הוא: התברר, כי חלוקת העבודה בין הגברים והנשים בבית, מבוססת על הכוחות שכל אחד מהם מביא, בגלל השתייכותם למינים שונים. 

דויל יוצאת נגד יישום הפמיניזם בקשר הזוגי, וסבורה שרצונן של נשים לשוויון בכל התחומים, הוא גורם מכריע בכישלון בחיי הנישואין. היא מייעצת לנשים להפסיק לשלוט בבן-זוגן, לכבד אותם, ובמקביל להעצים את התכונות הנשיות שלהן.
נשים שתלטניות לוקחות בדרך-כלל פיקוד על כפתורי הניגודים, מכיוון שסיגלו לעצמן כל-כך הרבה תכונות גבריות, עד כי הניגוד המגדרי נעשה רדוד מאוד.
בספרה היא מביאה לקוראות מספר רעיונות כיצד ליישם את החשיבה החדשה. לדוגמא: לחשוב על ההבדלים המובהקים בין גבר לאישה כניגוד מגדרי. ניגודים אכן נמשכים זה אל זה, לכן ככל שגדול הניגוד, כך גדלה המשיכה. להעצים את הניגוד: לעשות מאמץ להיות רכה, עדינה, חביבה ומקובלת. במקום לוותר על תפקידים נשיים מסורתיים, לנסות שוב למלא אותם. אישה יכולה להיות חזקה ותובענית בעבודה, אך רכה ועדינה בבית. גברים אוהבים להעניק מתנות ולהיות גיבורים, אם רק ניתן להם הזדמנות לכך.
באופן מפתיע ביותר, מן הסתם מבלי לדעת זאת [אין אנו יודעים אם היא יהודיה מכיוון שזה לא מצוין בספר], מחזירה אותנו דויל אל מקורות היהדות. המסר שלה ברור: שוויון ערכי, ושוני אישי. אם הבעל הוא מלך, ממילא האישה היא מלכה.

ועוד עצה לנשים: להיכנע בתחום נוסף, בחיי הנישואין, והוא הרעיון שמובא בפסוק: “ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך” (בראשית ג, טז). וכך היא כותבת: “תהא אמונתך אשר תהיה, דעי שבעלך הוא כלי בידה של הוויה נעלה כלשהי, והחליטי להעריך את מה שיצר הבורא… ההשגחה העליונה הפגישה ביניכם למען מטרה חשובה – שתוכלו לצמוח ולמצות את הטוב שבכם”.
רבים מאנשי המקצוע העוסקים בתחום הטפול הזוגי, הגיעו למסקנה מתוך ניסיונם הרב, שהחופש והמתירנות, שכל כך דגלו בהם בעבר, מהווים גורם שלילי ופוגעים בסיכוי להצליח בקשר הזוגי, ויש צורך בגבולות ברורים ובהעמקת המודעות להכרת השוני בין שני המינים (ראה ספרה של ד”ר צביה גרנות: “לסדר את המיטה הזוגית” שנת 2001, וכן “הקשר הזוגי” / ד”ר רינה קורן שנת 2002).

לס י כ ו ם

המילה זוג מאפיינת את האופי השונה של הזכר והנקבה. הם הפכים וכמו מראה זה לזה. הז’ מול המראה הופך לג’ + ו’ החיבור. כדי לקבל מושג איך גברים ונשים יכולים להראות דומים ועם זאת להיות כה שונים במהותם, אפשר להשוות את ההבדלים הפסיכולוגיים בין גברים לנשים להשתקפות במראה. כאשר מביטים במראה, המתבונן רואה את עצמו. הוא לפחות סבור שהוא רואה את עצמו. כאשר תתבוננו מקרוב יותר, תגלו שאם כי הדמות המשתקפת אליכם נראית כמותכם, היא למעשה שונה מאוד. הדמות המשתקפת במראה מהופכת! הכל מהופך.

הפסיכולוגיה הנשית הינה השתקפות מראה של הפסיכולוגיה הגברית. לפיכך במובנים רבים כל זוג הוא השתקפות זה לזו וזו לזה. שונים – אבל משלימים.
האדם הראשון נברא כאנדרוגינוס, איש ואישה יחד, המחוברים “גב אל גב”. ומתוך שראה ד’ ש”לא טוב היות האדם לבדו” ניסר אותם לשניים. בתהליך הנסירה נוצרה מהות האדם – צלם אלוקים – המחולקת לשני גופים, לזכר ולנקבה. ומכאן יש אופי של זכר ואופי של נקבה.

מדוע טוב הניסור? שואל הרב אבינר. הן כל ההבדלים צומחים מן הניסור? מדוע הקב”ה לא ברא את האיש והאישה נפרדים לכתחילה? [כמו בשאר היצורים שנבראו לפני כן].
לפני “הנסירה” האיש ואשתו היו מחוברים “אחור באחור” – באופן טבעי ומוכרח. לאחר “הנסירה” מתחברים הם “פנים בפנים” – באופן בחירי על-ידי עבודה. אומר הרב קוק זצ”ל, שהרושם שנשאר ממצב החיבור “אחור באחור” לפני הנסירה, מאפשר את החיבור של “פנים בפנים” על-ידי בחירת בן/בת הזוג ויצירת קשר של דביקות, לאחד בין הדבקים שהיו כך לכתחילה לפני הנסירה. המהר”ל מוסיף שעל-ידי העבודה, על-ידי המאמצים וההשתדלות, הקשר הופך להיות קניין שלו. וזה עיקר תפארתו וגדולתו של האדם. פגישה זו “פנים בפנים” והופעתה גורמת ליותר שלמות בבריאה. כך בא לידי ביטוי כוח הבחירה שהיא תפארת האדם, בו בא האדם שבו לידי ביטוי.

העבודה על הדבקות בקשר, כל יום מחדש, מעלה ומשבחת את הקשר בין בני הזוג ואת בני הזוג, כל אחד בייחודו ושניהם ביחד. איחוד הפכים הוא השלמות היותר גדולה, אומר המהר”ל בספרו “גבורות ד’ “, ובבני הזוג בא לידי ביטוי איחוד ההפכים בצורה הכי ברורה, דווקא מתוך ששניהם שונים. ולכן זוהי מעלה לקשר השוני בין האישה לאיש, והעבודה היא להפוך את החיסרון ליתרון ולבנות הרמוניה מתוך הגיוון האנושי. 

תקשורת בחיי הנישואין – הבסיס לבניית הקשר

התקשורת בנישואין

אנו מגלים כל פעם מחדש, כמה חשובה תקשורת בנישואין.
בני זוג מאמינים פעמים רבות שאם כוונותיהם טובות, בן הזוג יבין זאת בעצמו מתוך התנהגותנו.
ומאחר שקשרנו מבוססים במידה רבה על תקשורת, ניתן להטות לחלוטין את מהלך הקשר דרך שינוי התקשורת.
תקשורת היא הכרחית בנישואין. נישואין הם חיים בצוותא, ופירוש הדבר שבני הזוג קשורים זה לזה כל הזמן. כל הזמן זורם מידע הלוך ושוב בין הצדדים.
כשאנו שואלים מהי תקשורת בנישואין, אנו שואלים מהי הדרך שבה זורם המידע הדו- סיטרי הזה- ולא האם הוא זורם.
ברור שזוג שמתלונן “אין בינינו תקשורת”, הם שרויים באי הבנה. תקשורת תמיד קיימת ביניהם – השאלה היא מה טיבה.
האם זרימת המידע יוצרת אינטימיות או ניכור? האם היא תורמת לקידום הצמיחה האישית של כל אחד מהשניים- או חוסמת אותה? האם היא מחזקת את הזוג כיחידה או מחלישה אותו?
יש להתבונן לא רק באופן התקשורת אלא גם בתכניה. האם אלה תכנים המביעים אמון, כבוד, כנות, פתיחות, אהדה, הבנה ושיתוף פעולה- או שמא הם מביעים צורך לשלוט, להיות צודק, חוסר אמון, פחד או העדר כבוד ושיתוף פעולה?

תקשורת היא תמיד בין שניים, והיא כוללת שני מרכיבים: לשמוע ולהישמע.
תקשורת היא זרימת מידע, שאינו רק נמסר אלא גם נקלט. הפעולה צריכה להיות דו- סיטרית והדדית, וחייבת להיות גם הכרה בדברים. כלומר, כל אחד צריך להרגיש שהוא נשמע, לשמוע את רעהו, וליידע אותו בכך.
תקשורת היא דרך להחלפת רעיונות, מחשבות, משאלות ורגשות. בדומה לזרם חשמלי יש כאן זרימת מידע, המטעינה את הקשר ומניעה את גלגלי מערכת הנישואין. התקשורת היא למעשה, הכוח המאפשר לקשר לצמוח ולהתפתח. זו דרכם של בני – הזוג להישאר במגע הדדי על אף העובדה שהם בני אדם נפרדים.
ברמה הבסיסית ביותר זוהי דרכו של הזוג ליצור את זוגיותו.
ללא תקשורת יישארו שני פרטים מבודדים.  

טיפול בצרכים מנוגדים במסגרת נישואין מחייב דיאלוג רציף ומתמשך בין שני בני- הזוג. דיאלוג, פירושו, כי השניים מסוגלים לבחון מהם צורכיהם הנסתרים, לתת להם ביטוי ולחולל יחד כזוג – את השינויים שיענו על צורכיהם.
רק באמצעות מגע רציף זה עם זה, מתן ביטוי לצרכים אמיתיים ויכולת לפשר בין ניגודים יכולים בני הזוג לשמור על שיווי המשקל ביניהם.
בנישואין פועל מנגנון ההיזון החוזר שהוא המנגנון הבסיסי של שיווי המשקל , כמו שמירת שיווי המשקל של רוכב האופניים המגיב כל הזמן בנתינת משקל
יתר לצד החסר. כך צריך לפעול מנגנון ההיזון החוזר גם בתקשורת בין בני הזוג.
בנישואין הצרכים משתנים, ובני הזוג צריכים להתאים אותם לאיזון הזוגי הכולל.
למשל, לאורך השנים יש לעיתים צורך בקרבה – ולעיתים בריחוק. אפילו במהלך אותו יום עוברים צרכינו תמורות ושינויים. היכולת לברר מהם הצרכים ולהגיב באופן שישיב או ישמור על האיזון היא על ידי קיום דיאלוג אפקטיבי.
יכולת ממשית לקיים דיאלוג יעיל לאורך זמן מחייבת ידע על אודות נישואין וכושר לנהל דיאלוג.
בדיאלוג יעיל ישנה התייחסות להיזון החוזר, ושני בני הזוג מסגלים עצמם אליו
בהתאם. כך נגררים השניים לתחומים, שעלולים להיות בלתי- נוחים להם.
כשהדיאלוג מתנהל כהלכה, חלים שינויים אלה באופן טבעי ובצורה בונה, אף שכל צמיחה כרוכה במידה מסוימת של כאב, של משבר ושל סיכונים. אולם התוצאה היא צמיחה אישית יחד עם צמיחת הנישואין.

זוגות רבים אינם נוגעים בנושאים האמיתיים של נישואיהם, וכך מונעים מעצמם הזדמנות לנצל את הפוטנציאל האדיר של הנישואין כקרקע לצמיחה אישית.
מאחר שדיאלוג זוגי יעיל פירושו התאמה לאורך זמן להבדלים בין בני הזוג ולצרכים שונים ומנוגדים, הרי שצמיחה חיובית בנישואין קשורה ישירות לצמיחה אישית. נישואין הם, למעשה, אחד הכלים הטובים ביותר המצויים בשטח על- מנת להפוך לאדם חזק ושלם יותר. אך לא לעיתים קרובות מנוצלים נישואין בדרך זו, ובמקום זאת הם הופכים זירה לעימותים, שבהם במקום לראות את בני הזוג בצמיחתם האישית, רואים אותם משקיעים את כל מרצם בניסיונות לשנות את בן הזוג.
נוסף ליידע יש צורך בכשרים מסוימים כדי לנהל תקשורת יעילה. ה”איך” חשוב לא פחות מאשר ה”מה” וה”מדוע”. במילים אחרות: אנו זקוקים לכלים, שיאפשרו לנו לקיים את פעולת האיזון יחד עם אדם נוסף לאורך שנים. כלים אלה קשורים לתקשורת, לפתרון בעיות, ליישוב קונפליקטים, לביצוע שינויים בכיוונים רצויים ולשמירה על החיות בנישואין ועל ההנאה בהם.
מיומנויות מסוג אלה, כשהן מפותחות, מאפשרות לנו לבצע ברגישות את השינויים הדרושים ולשמור על האיזון בנישואין.

התקשורת כדיאלוג

ישנן נקודות קשר רבות לבעל ולאישה, ולכל אחת יחוד משלה. נקודת הקשר החשובה והזמינה ביותר בין בני אדם בכלל ובין בני- הזוג בפרט, היא הדו- שיח שביניהם, ועל כך קרוי המין האנושי “מדבר”.

יותר ממה שהדיבור מקשר את בני החברה האנושית זה לזה, הוא מקשר בין בני- זוג. קשר זה בא לידי ביטוי בכמה מישורים:
בעזרת הדיבור, משיגים סיוע מבן הזוג,
על ידי הדיבור מביעים רגשות,
באמצעות הדיבור מציגים משאלות,
בשיחה פתוחה, פורקים מצוקות ודאגות,
ועל ידי הדו- שיח, נקשרים הלבבות.

הרבה ממה שמתקרא תקשורת הוא, למעשה שני אנשים המשמיעים מונולוגים זה מול זה. כל אחד מדבר כלפי בן- זוגו ומשתמש בו, למעשה, כלוח תהודה למונולוג הפנימי שלו.
הפיכת שני המונולוגים לדיאלוג זוגי היא, למעשה, יצירת היחידה הקרויה נישואין: שלם, שהוא יותר משני חלקיו הנבדלים- ועם זאת מורכב מהם.
התקשורת משמשת, אם כן, לפתרון הפרדוקס הבסיסי של הנישואין: שניים שהפכו לאחד.

שלושה יסודות בסיסיים לקיום תקשורת נכונה:

רצון להבין את בן – הזוג

דיאלוג, פירושו שיש לך רצון אחד הגובר על כל השאר- להבין את השני. ישנם מניעים רבים אפשריים לשיחה עם בן הזוג: להיות מובן, לזכות באהדה, לקבל סיוע, להימנע מפגיעה, לשלוט, לשכנע בצדקתך ובדרכך וכד’.
אולם בדיאלוג הזוגי חייב להיות מניע אחד בלבד: להבין מה השני מתכוון, מרגיש וחושב. אינך חייב להסכים איתו, אך עליך לרצות להבין אותו. כשאתה מאמץ את המניע הבסיסי האחד הזה, כאילו אמרת לעצמך: אני מתכוון להפוך את הניסיון להבין את דרך חשיבתו של בן- זוגי והרגשתו. 

בהירות, תמציתיות וישירות

קיימת נטייה של נפילה למלכודת של הארכת – יתר או קיצור – יתר, בניסיון להבהיר עמדה, בדרך כלל מדברים ללא סוף, מתוך רצון להבטיח כי הצד המאזין יראה ויבין את נקודת המבט עליה מדברים. זוהי הארכת יתר.
לעומת זאת, כשהמדבר חש שלא הובנו דבריו כהלכה, יש לעיתים, נטייה להרים ידיים ולהתעטף בשתיקה. מסתפקים בשפת גוף המשדרת ייאוש או אטימות, זהו קיצור יתר.
שתי הקיצוניות הללו מפריעות ליצירת דיאלוג זוגי. כשיש הארכת יתר, מפרטים כל שביב מידע, כל הרגשה, כל רעיון העולה על הדעת (תוך כדי חזרות שוב ושוב), יש בכך כדי לייגע את בן השיח. בני אדם מעדיפים להתקדם הלאה לאחר שהבינו את הרעיון המרכזי. חזרות ופירוט יתר מעייף את השומע וגורם לו לניתוק.
הקיצוניות השנייה באה לאחר מספר ניסיונות כושלים לזכות בהבנה. כשזו אינה באה, מתכנס אותו בן זוג בתוך עצמו, ורומז או אומר שנמאס לו לחזור על עצמו, והוא החליט, כי אין לו סיכוי להבהיר את עצמו.
מדוע אפוא  לנסות?

דיאלוג פירושו, דיבור ישיר עם השני, בקיצור ולעניין. ללא צורך בשימוש בשפת הסימנים.
אחד המפתחות לכך הוא שימוש באמירת “אני”. אני מרגיש, אני חושב, אני מעדיף וכו’. דיבור ישיר על ה”אני” בברור וללא אריכות – יתר.

עוד דרך להגיע לידי דיאלוג אפקטיבי היא על- ידי ויתור על שתי צורות תקשורת מקובלות: תלונה והתקפה.

א. תלונה

תלונתיות הינו דפוס התנהגות שרבים לומדים במהלך הילדות ועל ידי שימוש חוזר בתלונות אפשר פעמים רבות להשיג את המבוקש.
אולם תלונה אינה משיגה הבנה, נהפוך הוא – התנהגות תלונתית רק מעוררת חוסר – סבלנות, כעס ואף זעם.
שיטה זו עשויה להצליח למראית עין בלבד בהשגת המבוקש וזאת משום שבן הזוג יוותר וייעשה כרצון המתלונן רק על מנת להפסיק את התלונות.
ב. התקפה

דרך חלופית להשיג את המבוקש היא ההתקפה. ההנחה העומדת מאחורי ההתקפה היא שאם השני מרגיש די גרוע, אשם, טועה או אומלל, על ידי שימוש בנשק ההתקפה המתקיף ישיג את שלו.
זוהי צורה נוספת של ניסיון לשלוט ולנצח. גם צורה זו, כמו תלונה, משיגה לעיתים תוצאות- וכך מחזקת את הנטייה להשתמש בה.
ככל שהנישואין פחות מאושרים, מורכבת התקשורת יותר מתלונות ומהתקפות.
שתי אלה צורות של כפייה, של ניסיון לנצח ולגרום לבן – הזוג להפסיד.
שתיהן מזמינות תלונות והתקפות שכנגד ומכניסות את הנישואין לסחרור של תקשורת שלילית, המסתיימת במריבות ובשתיקות. 
היזון חוזר 

היזון חוזר, פירושו לברר אצל השני אם הבנת נכונה, לוודא את הדברים על- ידי חזרה על מה ששמעת – כדי לקבל אישור, שאכן הבנת.
דרך השימוש בהיזון חוזר המאזין כופה על עצמו להאזין לשני ולא לקול הפנימי
של עצמו.
היזון חוזר, פירושו לשאול: “כוונתך לומר ש… האם הבנתי נכון?” פירושו גם להמתין לאישור מצד בן- השיח לפני שממשיכים לדבר.
היזון חוזר עלול להיתפש בנישואין כבלתי טבעי בשל הפנטסיה הכמוסה להיות מובן מבלי הצורך בלהסביר את עצמו.
קיימת נטייה להגדיר אהבה “אמיתית” כמצב, שבו יודע כל אחד מבני- הזוג באורח טלפאתי מה בן- הזוג חש, רוצה וחושב.
הרעב להיות מובן הוא כה גדול, עד כי אנשים מתחתנים לעיתים רק משום שחשו אותה תחושה של הבנה ספונטנית, נטולת מאמץ.
הם מרגישים “בראש אחד”, והסברים נתפשים כהפרעה מיותרת.
הבעיה היא שעם הזמן נוצרת בהכרח אכזבה הדדית. הקשר עובר דרך שלבי מאבק- הכוחות, העצמיות ומשבר המחויבות, ובני הזוג חווים אי- הבנה וניכור.
הם בונים לעצמם תיאוריות והסברים לגבי אירועים שונים בחיי- הנישואין, ואחר – כך פועלים בהתאם לאותן משמעויות אישיות.
אבל, כאמור, תיאוריות אלה הן רעיונות אישיים, המועצמים על- ידי הדיבור הפנימי, השלילי לעיתים קרובות, ומנוגדים פעמים רבות לאופן, שבו נתפסת אותה מציאות בעיני בן- הזוג.

כך יוצא, כי ככל שהנישואין ממושכים יותר, גובר הצורך להיזון חוזר, אשר יאפשר גישה לעולמו הפנימי של בן- הזוג.

תפקיד הדיאלוג הזוגי

כשבני – זוג מתחילים להגיע להבנה, הרי שחל כבר מפנה משמעותי ביותר ביחסיהם. שני בני אדם, בעלי עולמות שונים וזוויות- ראייה שונות, מצאו דרך לגשר על- פני הפער ביניהם וליצור מגע- אמת.
הגשר, שנוצר בזכות ההבנה, פותר את הסתירות שבין הנפרדות והקרבה, הנתינה לעצמי לעומת נתינה לבן- הזוג, ומתחיל להניע את עגלת הנישואין לקראת איזון כל שאר הסתירות.
כששני בני- הזוג מביעים את עצמם במשפטי “אני”, אך בודקים גם אם הבינו זה את זה, הם עושים את הבלתי אפשרי: כל אחד נשאר נאמן לעצמו-  ובה- בעת נפתח אל זולתו.
הכלי הזה מכוון את השיחה, מארגן אותה ומאפשר לבני- הזוג לגשר בחיוביות
על- פני ניגודי הצרכים השונים, להיות מובנים ולהבין את בן- הזוג בעת- ובעונה
אחת.
כשהקשר מתחיל להיכנס לשיטת הידברות כזו, מקבלות גם שאר הסתירות הזדמנות להתאזן. אם, למשל, הזוג אינו משקיע די עבודה בקשר, קרוב לוודאי שאחד מהשניים חש  כאב. כאב זה יתורגם לרגשות, שיבואו לידי ביטוי בדיאלוג הזוגי.
כל מוקדי חוסר האיזון הניגודיים באים לידי ביטוי בכאב, וכשישנה הזדמנות להגיע להבנה, ניתן להביע אותם ישירות ולבצע את השינויים הנדרשים. השימוש בשיטת הדיאלוג שתיארנו מאפשרת לזוג לבנות אווירה של אמון הדדי ושל ביטחון, המעודדת יותר ויותר שיתוף ריגשי.
בכך ניפתח מעגל חיובי, שיאפשר גילוי מוקדי חוסר איזון נוספים ואיזונם על- ידי שינויים מתאימים אצל כל אחד.

הסרת מכשולים בדרך להבנה: הבעת רגשות והאזנה להם

גם לאחר שקיימת נכונות לנסות להבין את בן- הזוג, ישנם קשיים רבים בדרך.
הבנה אמיתית של מה שהצד השני מנסה לומר לך היא יותר מאשר סתם חזרה על המילים – היא מחייבת חדירה לעומק משמעותו של המסר.

התקשורת מסתבכת לעיתים קרובות סביב רגשות. כשהרגשות עזים, קשה יותר להתבטא ולהקשיב. אולם דווקא אז חשוב יותר להבין.
קיים הבדל עצום בין הבנה בנוגע למה שצריך לקנות בסופר לבין כעסו של בן- הזוג, כאבו, אכזבתו או כמיהתו לשינוי. ואלה הם סוגי רגשות שקשה להביעם.
כשחשים לא בנוח עם רגשות, עלולה להיפגע האינטימיות ביחסים.
אנשים רבים יודעים לשתף את בן- זוגם בסיפורים על אירועי היום או על מה שקרה לאנשים אחרים, אך אינם יכולים לשתף אותו במתרחש בתוכם. ללא שיתוף רגשי נוטים קשרים לשטחיות.
מצב כזה עשוי להתאים היטב לשלבים מסוימים במעגל חיי הזוג, כמו שלב העצמיות. אולם השטחיות עלולה להפוך למכשלה של ממש כשנדרשת העמקה נוספת, כמו בשלב משבר המחויבות.
קורה רבות, כי אחד מבני – הזוג פתוח וספונטני, ואילו השני עצור רגשית.
שילוב כזה עשוי לעלות יפה בהתחלה –  בן- הזוג הפתוח מוצא ביטחון בקשר עם הסגור, ואילו הסגור מוצא פורקן רגשי וסיפוק בלתי ישיר דרך הפתוח.

הקשבה לרגשות: אמפטיה

אמפטיה היא היכולת להבין את רגשותיו של השני בלי להרגיש אותם בעצמך.
כיצד אפשר להעניק אמפטיה? מהי בעצם אמפטיה?
הצעד הראשון הוא הכרה ברגשותיו של בן- הזוג, והדבר מחייב תשומת- לב מרובה.
רוב הרגשות מובעים באופן בלתי מילולי: בתנוחה, בנימת הקול, בתנועות, בהבעות פנים.
הצעד השני קשור לדיבור פנימי. הבנת וידיעת רגשותיו של בן- הזוג דרך הבעותיו בשילוב עם הפנמת ההבנה כי, כל אחד רשאי להרגיש מה שהוא מרגיש.
הצעד השלישי הוא היזון חוזר, שהוא ברור עם בן הזוג אם הרגש שזוהה אצל השני אמנם קיים: ” אתה כועס?”, “את מדוכאת?”, “אתה ניראה מתוח”.
הצעד הרביעי הוא קבלת תגובתו של השני בהנחה, שאף אחד אינו יודע מהם רגשותיו האמיתיים טוב יותר ממנו עצמו.

יצירת אוירה בטוחה

מחקרים מראים, כי ככל שבני הזוג מרבים ביניהם הערות חיוביות (מחמאות, שבחים, ביטויי אהבה וכד’), נישואיהם מאושרים יותר.
אם בני הזוג אינם מביעים חום וחיבה הם תורמים להערכתם הנמוכה של בני זוגם. קיימים כמובן הבדלים בין ההעדפות השונות של בני הזוג לגילויי חיבה
אהבה והערכה.
אחד המכשולים העיקריים שיש להתגבר עליהם כדי לדבר בגלוי על רגשות חיוביים, הוא המיתוס שלא צריך לבקש זאת. הדבר צריך לקרות מאילו, ואם אינו קורה, סימן שאלו הרגשות לאשורם. אחד הכלים היעילים לשיפור האווירה הוא “שינוי תוויות”, הרחבת טווח הרגשות המובעים,
בנישואי רעות נמשך תהליך פתרון הבעיות כל הזמן. כל יום מביא עמו בעיות חדשות. בני הזוג שיודעים להקשיב לרגשותיהם, להכיר בבעיות הניצבות בפניהם ולהשתמש בשיטות לפתרון בעיות, חוצים בבטחה את שדות המוקשים
לאחר שפיתחו חוסן וביטחון בתמיכה ההדדית של אחד עם השני.

ואהבת לרעך כמוך במשפחה

אחד הקשרים ששזר הקב”ה באישיותם של כל בני התבל, הוא הקשר הרגשי הקרוי ‘אהבה’. התורה לא השאירה זאת להליכי הנפש הספונטניים ולמצבי הרוח המשתנים שהאדם מצוי בהם, אלא חייבה את הקשר עם כל אדם מישראל במצוות ‘עשה’ (ויקרא יט) “ואהבת לרעך כמוך”. שפירושו, חובת אהבת כל אדם מישראל ומילוי חסרונותיו וצרכיו.
יישומה של המצווה הופכת את כל האומה הישראלית לעם אחד כפי שכל אבר בגופו של אדם מסייע במידת יכולתו לאיברים האחרים.

אולם יותר מאשר חייב הקב”ה את הקשר בין אדם לחברו, רצה ליצור זיקה עמוקה בין בני- זוג, איש ואישה שיינשאו בקדושה וטהרה.
כדי להדק את הקשר בניהם וליצור אחדות מרבית נתן להם בנוסף לחובה הכללית לאהוב כל אדם מישראל, גם תחושה טבעית לשאוף להתאגד למשפחה אחת. זאת הוא עשה על ידי שהוא נטע באישיותו של כל אדם, את תחושת האהבה- לאהוב אישיות אחרת ושאף היא תאהב אותו.
כיוון שאיחוד בין שני דברים גשמיים אינו מיזוג מוחלט, יצר הקב”ה את האהבה כצורך רוחני ולא גשמי ושתל אותה במערכת תחושותיו של אדם כדי שנשמותיהם של שני בני- הזוג תתאחדנה לנשמה אחת, דבר שהיה נמנע אילו הקשר ביניהם היה רק חומרי.
וכאשר הם אכן אוהבים זה את זה, בורא העולם נעשה שותף להם ומשכין את שכינתו בתוכם.       

ויכוחים ומריבות – הדרכה להתווכחות בצורה הוגנת

“אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב”ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים : אל יברא, ומהם אומרים יברא.
חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים;
ואמת אומר : אל יברא, שכולו שקרים;
צדק אומר : יברא, שהוא עושה צדקות;
שלום אומר : אל יברא, דכוליא קטטה.”
(בראשית רבה, פרשה ח’, סימן ה)

אי הבנות וקונפליקטים בין בני אדם הם דבר טבעי מאוד, והם חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים שבין בעל לאישה. הוא גבר והיא אישה עצם השוני הזה ביניהם מביא להבדלי חשיבה ולדרך הבעת רגשות שונה. הם גדלו בבתים שונים ולכל אחד מהם הרגלים ודפוסי התנהגות שעלולים להפריע לבן זוגם. 

בבסיס כל ויכוח ומריבה מצוי הקונפליקט.  מצב בו קיימים הבדלי מעמדות: לכל אחד גישה דעה, רצון או צורך המנוגד לחברו.

“קונפליקט – מצב שבו שניים או יותר אינם מגיעים לעמק השווה וכתוצאה מכך עלולים להגיע לסכסוך.” (משימה בשניים, קונפליקטים, עמוד 59(

אצל בני זוג נוסף גורם אחר והוא הקשר הרגשי, ככל שהקשר בין בני אדם קרוב יותר כך כל קונפליקט ביניהם יקבל משמעות עמוקה יותר. בעוד שאין זה משנה לאדם מה דעותיו, או מה חושב עליו, אדם אלמוני מסין הרחוקה. מחשבותיו ודעותיו של בן זוגו יהיו בעלי חשיבות עליונה. 

צורת התמודדות הזוג במצב הקונפליקט שנוצר היא זו שגורמת מריבות או מונעת אותן.

ארבעה אלמנטים חוברים יחד במריבה:
1.  החלק החשיבתי – “איך הוא מעז…”.
2.  הנצחת מצב רגשי – רגשות כואבים ופגועים.
3.  חלק העשייה – מאשים, צועק, שתיקה רועמת וכו’
4.  החלק הפיזיולוגי – שינויים בלחץ דם, רמת האדרנלין עולה, סומק, חיוורון, זיעה.

מידת יכולתם של הזוג להתמודד עם ארבעת המרכיבים היא תקבע את הדרך בה יפתרו את הקונפליקט.

את ארבעת המרכיבים עלינו לחלק לשניים:
קשה מאוד לשנות את המצב הרגשי (אך אפשר!) ואת החלק הפיזיולוגי אי אפשר למנוע,
אך את החלק החשיבתי ואת זה שקשור לעשייה אפשר וצריך לשנות! בעקבות השינויים במחשבה והעשייה יבואו גם שינויים ברגשות ובתחושה הפיזית.

“אמר ר’ חנן שלוש שלומות הן נהר וציפור וקדרה.” (ברכות נ”ו, ע”ב(
“שלושת אלה מהווים סימנים לשלום משום שהם מסמלים שלוש דרגות של שלום במערכות יחסים בין בני אדם …כל אחת משלוש הדרגות יכולה להופיע בזוג נשוי כשכל דרגה מהווה את רמת השלום הקיימת בין איש לאשתו…” (תרגום מתוך הנהר הקדירה והציפור, פרק 1, עמוד 1 )

“הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שותף” (ישעיהו ס”ו, פסוק י”ב)
השלום בצורתו הרדודה דומה לנהר שהוא מבדיל בין הגדות ושבעצם זרימתו מהווה המשכיות, כלומר שהזוג חי בשלום זה לצד זה והחיים זורמים בלי זעזועים גדולים.

 
“ה’ תשפות שלום לנו” (ישעיהו כ”ו, פסוק י”ב)
השלום בצורתו השנייה דומה לקדרה – הקדרה מאפשרת שימוש באש כדי לחמם מים, בעזרתה המים והאש פועלים יחד ליצור מים חמים המועילים לאדם. זוגות כאלה פועלים יחד כדי לייצור מה שכל אחד מהם לחוד אינו מסוגל ליצור.

 “כציפורים עפות כן יגן ה’ צבא-ות עלינו” (ישעיהו ל”א, פסוק ה)
השלום האופטימאלי דומה לציפור – כציפור שאינה מקובעת, כך השלום שיודע לפשר ולקבל את דעת הזולת גם כשהיא מנוגדת לדעתו. בציפור קיימת מציאות של שתי יכולות – יכולתה לנוע על הקרקע ויכולתה לעוף – ושתי אלה אינן יכולות נפרדות, אלא יצירה אחת שממזגת את שתי היכולות יחד. כך זוגות ששורר ביניהם השלום ברמתו הגבוהה ביותר, הם שניים שלא רק יודעים לעבוד יחד, אלא הפכו לישות אחת הכוללת את שניהם ומוציאה משניהם את המיטב.

הקונפליקט מהווה אתגר לזוג ויעמיד את השלום שביניהם במבחן.

 
מריבות וויכוחים נצחניים –  דינאמיקה ואפיונים

בין שתי מדינות שכנות שרר מתח. חילוקי דעות בנוגע למקורות המים הביאה לתחילתו של משבר, תקרית קטנה בין חילות הגבול גרמה להתחממות והובילה לתקריות נוספות, ובאוויר עלה ריח המלחמה.
מלחמה פרצה!
שני הצבאות ניצבים פנים אל פנים.
לועי מכונות הירייה יורקים אש, וכל אחד מהצבאות מטעין מלאי חדש של תחמושת ומזעיק תגבורת כדי להביס את צבא האויב, מטוסים חגים ממעל מפזרים מתוכם לוחמה כימית.
בשדה הקרב מוצאים השבויים להורג על אתר.
אווירת יום הדין ממלאת את רחובות הערים, מקורות המים הורעלו, מספר קורבנות האזרחים גדול מקורבנות שדה הקרב.
אחד מן הצדדים הוכרז כמנצח והשני נוצח.
חוזרים שני הצבאות, אוספים את הנותר מצבאותיהם, ופונים חזרה לארצם לבנותן חזרה לשקם הריסות.
אנדרטות יוקמו לזכר הנופלים ויחתמו הסכמי שלום, דברי ימי המלחמה יכתבו בספרי ההיסטוריה בה תיזכר המלחמה לדיראון עולם, כזמן בו איבדו האנשים צלם אנוש… ולא כל כך ייזכר בהם מה הביא למלחמה קשה כל כך במחיר יקר כל כך…. 

בין בני הזוג שרר מתח. חילוקי דעות ביניהם בנושא החופשה הקרובה הביאו לתחילת משבר, איחור קל של הבעל לשוב הביתה, גרם להתחשמלות האווירה והוביל להתבטאויות מעליבות מצד האישה – ואלה, גרמו לאווירה עכורה בבית.
ריב פרץ! 
שני בני הזוג ניצבים פנים אל פנים את חלל האוויר ממלא שאון הויכוח כשכל אחד מעלה עוד ועוד הטחות, האשמות, העלבות… להשליך בפני בן זוגו, בלהט המריבה נבדקים עוונות ראשונים וזיכרונות מבית אבא. 
אוירה קשה ממלאה את הבית. בפינות החדר פזורים רסיסי אישיותם, מצטרדים הקולות ובזווית העין דמעה. העלבון צורב והפגיעה קשה.
כלו כוחות הנפש ורוח הלחימה שוככת.
מובסים פונים איש לפינתו, אוספים בדרכם את כבודם העצמי האבוד, מנסים לעכל את גודל האסון,  מנסים להתגבר על הפגיעות וההעלבות שהוטחו בהם.
אף אחד מן השניים לא יוכל להסביר איך פרצה מריבה קשה כל כך והרסנית כל כך,  כתוצאה מדבר פעוט כל כך שנשכח בלהט המריבה….
תבוא התפייסות והבטחה שלא לשוב על אותו העוון, אך לעולם יישאר בנשמתם כתם צורב ומכאיב זכר לאותו ריב.
 

זוגות המתקשים לקבל מצב של קונפליקט, חשים מאוימים מאוד, ואינם יודעים לפתור אותו מבלי להגיע למריבה. זוגות אלה, למרות האהבה הרבה שהם חשים אחד לשני, אינם יודעים כיצד להתמודד בקונפליקט, כיצד לקבל החלטות תוך התחשבות בדעתו של כל אחד מהם, וכיצד לנהוג במקרה של פגיעה זה בזה (מכוונת או אקראית). הקונפליקט שנוצר סופח אליו סחף רגשי, מאבקי כוח ומרירות שקיימת ביניהם, ובמקום לפתור את הקונפליקט הם מגיעים לויכוח נצחני שגולש למריבה צרחנית.

שלושה סימנים מובאים בגמרא לשלום – נהר, ציפור וקדרה. כל אחד מהם מסמן מציאות של שלום וההפך ממציאות של ריב.

“אמר רב הונא ‘האי תגרא דמיה לצינורא דבדקא דמיא כיון דרווח רווח.” (סנהדרין ז’, ע”א(
“כשהנהר גדל פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אגפיו …ואם אינו סותמו מיד הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו.” (רש”י ותוספות שם)

השלום דומה לנהר – כשמים זורמים בשטף, והחיים ממשיכים במרוצתם, גם כשנופלים גזירי עץ קטנים או פיסות קש ועלים לתוך הנהר הזרימה לא תפסק והם יסחפו בזרם. כך כשיש פגיעות קטנות, התנהגויות מציקות, החיים ימשיכו במרוצתם. ויישאר מצב של שלום ביניהם.
אבל, לעתים נופל גזע גדול לתוך המים, עוצר את זרימתם והזרם מוטה הצידה אל הגדה. או אז נסחפים כל הגזירים, הקש והעלים נוספים עליו ובונים יחד עמו סכר גדול. לעתים נופל דבר גדול בין בני זוג או אז מצטרפים לחשבון כל הפגיעות הקטנות ויוצרים מריבה אדירה!
 
“כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו” (שמות א’, פסוק י’)
זוגות אלו בדרך כלל חיים בשלום, אך אינם פותרים קונפליקטים קטנים שיש ביניהם אלא מתעלמים מקיומם ולא עושים עניין מפגיעות קטנות ומציקות. אך, כשבאה עת מריבה מצטרפים לחשבון כל הפגיעות הקטנות וכל הקונפליקטים הבלתי פתורים, והופכים את הויכוח/מריבה הנוכחית לגדולה הרבה יותר – בבחינת “והיה וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם” (שמות ל”ב, פסוק ל”ד)

“אביי קשישא דמיא לגודא דגמלא כיון דקם קם” (סנהדרין ז’, ע”א(
“דפין של גשר בתחילה כשדורסין עליהם מנענעות וסוף מתחזקות ונקבעות במקומן. הרי נמי  שאדם מרבה בקטטה מתחזקת ובאה.” (רש”י ותוספות שם)
שלום דומה לציפור שאינה מקובעת.
מצב של מריבה דומה לגשר שבנוי מטרפזים אשר ככל שהולכים עליו ומשתמשים בו יותר, כך הוא מתחזק בתור גשר. כך בני זוג בעלי דעות חלוקות ועמדות מנוגדות, ככל שהם מתחפרים יותר בעמדותיהם כך קשה יותר ויותר לצאת מהן.
הנהגות והרגלים שליליים של בני זוג אם אין משנים אותם בתחילה –  מקבעים אותם, וככל שעובר הזמן כך קשה יותר להביא למצב של שינוי.

הזוג הקונפליקטי  – זוגות שנמצאים במצב בו קיימת ביניהם יריבות גלויה וסכסוך מתמשך. (מצוי בזוגות על סף גירושין). הם אינם יודעים לפתור קונפליקטים כלל, וכל מריבה רק מעצימה את העוינות הקיימת. הם מוצפים מבחינה רגשית. ביחסיהם בולטת בעיית “המריבות” והם מסוכסכים ומסתכסכים כל הזמן. 

“בגלעד שכיחי רוצחים” (מכות י. ע”א)
שש ערי מקלט נבנו בארץ ישראל שלוש בעבר הירדן המערבית ושלוש בעבר הירדן המזרחית. אולם, מבחינת גודל האוכלוסייה, בעבר הירדן המערבי התגוררו תשעה וחצי שבטים לעומת שניים וחצי שבטים שהתגוררו בעבר הירדן המזרחי. למה היו יותר ערי מקלט יחסית לאוכלוסייה בעבר הירדן המזרחי, האם לא די להם בעיר אחת? אלא, מסבירה הגמרא, שעבר הירדן המזרחי היה כמו ‘המערב הפרוע’ ששם רגילים לרצוח. נשאלת השאלה: והרי ערי מקלט נבנו עבור הרוצחים בשגגה ולא הרוצחים במזיד. וכאן מסבירה הגמרא שבמקום בו רגילים לרצוח במזיד הדם נעשה הפקר ומגיעים לרצוח יותר גם בשגגה.

בני זוג שהתרגלו לריב כבר לא יפחדו ממריבות ויהיו יותר ויותר מסוכסכים ככל שיריבו יותר. (מתי מסתכסכים? כשמסוכסכים!) כך תרבה המחלוקת בביתם ולא תיפסק.

מה מאפיין זוגות שאינם יודעים איך להתמודד בקונפליקטים והם מגיעים לויכוחים נצחנים ומריבות?
איזו התנהגות ואילו הרגלים קיימים אצל זוגות בהם המריבה היא אורחת תדירה?
 
התחלה סוערת – אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר לזוג שרב כל הזמן, זוגות שכל נושא שבעולם מביא אותם לסערת רוחות מידית והם אינם מסוגלים לדון בשום נושא שהוא, מבלי להגיע לויכוח נצחני ומריבה.
מדובר בבעיה חמורה מאוד שגורמת לאווירה קשה בבית ולמתח מתמיד, בגלל החשש מפני המריבה הבאה.
יש זוגות שיאמרו במפורש שהם רבים מיידית על כל נושא.  
זוגות אחרים לא ידעו להגדיר במדויק, אבל יתארו מצבים והתנהגויות האופייניים להתחלה סוערת, חלק מהמאפיינים שיוזכרו כאן הם מאפיינים לא רק להתחלה סוערת אלא גם לזוגות שיש להם בעיה של מריבות וסכסוכים בלי הבעיה הספציפית של התחלה סוערת.
 
ביקורתיות קשה ופוגענית – זוגות שמאוד ביקורתיים אחד אל השני ומרבים למתוח דברי ביקורת נוקבת ופוגענית על כל דבר קטן שאינו עולה בקנה אחד עם דרך חשיבתם. העברת ביקורת על כישלונותיו של בן זוגם. במציאות אין ביקורת בונה, כל ביקורת גורמת אצל בן הזוג לריחוק. ביקורת תמידית ונוקבת היא הרסנית ביותר  !
“כל ביקורת מתקבלת כהתקפה אישית, ביקורת מוכיחה שיש בנו פסול או, לפחות, שאנו לא מושלמים… וזה מתקבל אצלנו כהעלבה” (תרגום מתוך הנהר הקדרה והציפור, פרק 8, עמוד 82(
 
מריבה המתחילה משום מקום – בני הזוג יתקשו להיזכר מה גרם למריבה לפרוץ, כי לא נראה שהייתה סיבה לכך.  

מרגישים שהוא/היא מחפשים מריבה – זוגות שנראה כאילו רוצים להסתכסך!
“הקנטה מכוונת – לשגר הערות מרגיזות, או מעליבות, בכוונה לעורר אדם מסוים למריבה.” (מילים כקוצים וברקנים, מהי אונאת דברים, עמוד 45) 

עוקצנות, ציניות – זוגות המרבים להשתמש בעקיצות הדדיות ומרבים להבליע פגיעות מחושבות בתוך דברי הומור, ביטויים שפוגעים בבן הזוג, שההומור בו הם מובלעים אין די בו להקהות את חוד הפגיעה.

האשמות – מצב בו אחד מבני הזוג מאשים את בן זוגו בכל הצרות בבית והוא מושיב אותו על כיסא הנאשם כשהוא משמש כקטגור. לעתים בחילופי תפקידים. אך פעמים מדובר ב”קרבן” תמידי המושיב בקביעות את בן זוגו על כיסא הנאשם.
“עוד סוג הרסני של האשמה, הוא לגרום לזולת להרגיש אחראי למצב בלתי רצוי… לדוגמא: רק בגללך לא הגעתי לשום דבר בחיים.” (מלים כקוצים וברקנים, מהי אונאת דברים, עמוד 47)

תגובות חסרות פרופורציה – מעשה פעוט גורר בעקבותיו תגובה חריפה מאוד (אופייני מאוד לזוגות עם “התחלה סוערת”), תגובה שבדרך כלל גורמת למריבה מיידית.

חוס שלילי – זוגות כאלה נוטים לפרש התנהגויות של בן הזוג כקשורה ונגרמת מהם, מבלי להביא בחשבון גורמים אחרים וסיבות נוספות שאינם קשורים בהם. משום כך נוטים להחשיב את מעשי בני הזוג ככוונה לפגיעה, לרוב שלא בצדק.
“‘אוילים יליץ אשם’ (משלי יד, פסוק ט’) – פרוש, האוויל יליץ חובה, כי יחפש מומי בני אשם ואשמתם, ויתן בהם דופי ופגם” (שערי תשובה, שער שלישי,רי”ז)
“מה שאנו מחשיבים כפגיעה מכוונת פעמים רבות הן ללא כוונה כלל” (תרגום מתוך הנהר הקדרה והציפור, פרק 9, עמוד 105)

קביעת עובדות בשטח – מכיוון שכל חילוקי דעות ביניהם מביא לריב חסר תכלית. בסיומו,  זוגות אלו אינם מגיעים להחלטה. נוצר מצב בו יקבעו החלטות כצעד חד צדדי של אחד מהם, מבלי להתייעץ בבן הזוג או למרות הבעת התנגדות מצדו.  

אזכור עוונות ראשונים –  במהלך ויכוח  מעלים בני הזוג מעשים ומריבות מן העבר ומשתמשים בהם כהוכחות נגד בן זוגם, לרוב מגיעים למצב בו המריבה הנגרמת מגיעה לנושא שונה לחלוטין מהנושא שבו היה חלוקים בתחילה, עד ששוכחים מה הייתה הסיבה המקורית לויכוח…
“ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-לוקיך” ( ויקרא כ”ה, פסוק י”ז) “שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כוח להיעזר מהם. ובפרוש אמרו זיכרונם לברכה (ב”מ נח) כיצד? אם היה בעל-תשובה לא יאמר לו ‘זכור מעשיך הראשונים'” (ספר החינוך, של”ח).

כינויי גנאי – כשזוג מצוי בויכוח נצחני או מריבה שפת הדיבור יורדת לשפל ומושמעים לא פעם כינויי גנאי וניבולי פה, טון הדיבור עולה בכמה אוקטאבות ומגיע לכלל צעקות .

שתיקה כנשק  (stone walling ) – יש זוגות שלא רבים בצעקות אלא בשתיקה רועמת, בתים אלו יתאפיינו בשעות ו/או ימים של שתיקה מתמשכת, בה בני הזוג אינם מדברים זה עם זה, או מדברים רק לצורך הכרחי. הדבר הרסני מאוד והבית יתאפיין במתח תמידי באוויר, עוצמת הפגיעה תהיה ביחס ישיר לזמן השתיקה.
“שתיקה זו (שתיקה רועמת) מבטאת ניתוק קשר והסתגרות רגשית, ולמעשה זוהי תוקפנות מודחקת … האטימות והשתיקה הללו עלולים להביא, שלא במודע, להתנהגות קיצונית – כעסנית בכדי לזכות לתגובה.” (משימה בשניים,  ערעור האיזון הנפשי, עמוד 76)

בני זוג שמסוכסכים, לוחמים זה בזה כאילו היה העומד מולם אויב מסוכן שיש למגרו, אך לאמתו של דבר האויב הוא בן זוגם האהוב שאתו הם רוצים לבלות את שארית חייהם. בלהט המריבה נשכח הכול והם יאמרו אמירות קשות שהם כלל לא מאמינים בהם ויעשו מעשים שכלל לא התכוונו לעשותם והמריבה תמשך ותמשך ותבוא לסיומה רק כשיתעייפו… לא יהיה מנצח, רק שניים שהם מנוצחים ומובסים, הרס וחורבן. לו רק יכלו להשיב את השעון לאחור…   
אפילו אחרי שיתפייסו וישלימו ביניהם, תהיה המריבה צורבת בנשמתם והיא תרשם לדיראון עולם בזיכרונם ותעיב על יחסיהם. 
“ריב, אפילו אם בא הסליחה והשלום אחריו, יוצר משקע בלבו של כל אחד מבני-הזוג. אמנם בתחילה אין חשים בו, אך לאחר זמן הוא ייתן את אותותיו במערכת היחסים.”
הבית היהודי א’, כעס, עמוד 150 

הימנעות מפתרון קונפליקטים כדרך למניעת מריבות וויכוחים

מדינות סמוכות נקלעו למשבר.
מאחת מהמדינות נשפך זרם של שפכין לתוך מי השתייה של המדינה הסמוכה, בשל חוסר זהירות.  ואיש לא אמר על כך דבר.
חילי הגבולות היו תדיר פורצים זה לשטחו של זה, חומסים תבואה ומוכרים אותה בשוק השחור, לכל המרבה במחיר… תגובה מצד ראשי המדינות לא הגיעה.
המים המזוהמים הביאו לפרוץ מגפה שפשטה חיש בין שתי המדינות.
כלכלת המדינות הייתה במשבר.
עובדים נעדרו ממקום עבודתם בשל המגפה, ואיש לא יכול  היה להחליפם.
מחירי המזון האמירו בשל הגזל בשדות.
השוק השחור שגשג, איש הישר בעיניו יעשה…
הפגנות פרצו בשתי המדינות במחאה על הרשלנות שגרמה למגפה.
עובדים שלא קיבלו את שכרם שבתו…
אנשים ממורמרים וזעופים הסתובבו ברחובות הערים כשאינם מבינים על מה ולמה נקלעה מדינתם למצב ביש כזה.

אוירה לא נעימה מלאה את ביתם של בני הזוג..
האישה ציפתה למתנת יום הולדת ומשזו בוששה לבוא. נפגעה אך לא הגיבה.
הוא החליט שיסעו להוריו לשבת, והיא לא הביעה התנגדות, אפילו שלא רצתה בשום אופן לנסוע. הוא התקשה להבין את מצב רוחה הירוד כי לא נתנה הסבר…
משפט תמים שאמרה לחמותה נשמע מכוער באוזני בן זוגה והוא חש נבגד אך לא סיפר לה על כך…
בגלל שהיה מצוברח,  התכנס בתוך עצמו ולא החמיא על ארוחת הערב שהכינה ולא ציין לשבח את הניקיון.
היא חשה מנוצלת ומרירות עלתה בלבה, משהו בנחמדות האופיינית לה ירד…
למחרת לא התחשק לה לבשל. והיא בישלה בלי חשק.
הוא שב מאוחר בלי הסבר…  והיא הייתה בודדה, אך לא ספרה לו…
שני אנשים ממורמרים וזועפים בילו את הערב המשותף בביתם כשאינם מבינים מה גרם לתחושה הקשה שממלאה את הבית. 

יש זוגות שאינם פותרים את הקונפליקטים שביניהם. הם בוחרים שלא להביע  חילוקי דעות , כדי למנוע קונפליקט, ומדחיקים רצונות וציפיות כדי שלא יבואו לידי מריבה. ובמקרה של פגיעה (מכוונת או אקראית), יעדיפו שלא להגיב כלל כדי לא להביא להסלמה, למרות הרגשות הקשים שממלאים אותם בשל כך.
לזוגות כאלה נגרם סבל כפול – לא רק שמצטברות אצלם תחושות קשות של מרירות ותסכול, בנוסף לכך יבואו לא פעם לידי מריבה שאותה כל כך ניסו למנוע!
קונפליקטים חייבים לפתור!

בריחה  –
יש זוגות שבורחים מקונפליקטים, הם נמנעים מלהתייחס אליהם מפחד הסכסוך שעלול לצוץ ציפיות, רצונות וצרכים –  בני זוג ימנעו מלדבר על רצונותיהם כי לא יאפשרו להם, או משום שהם עצמם אינם חשים שיש לגיטימציה להעלות אותם. הזוג יחוש שרע לו, אך לא ידע להביע את הסיבה המדויקת. תצטבר אצלם הרבה מרירות ותסכול, שבסופו של דבר עלולים להוביל למריבה בכל אופן.
“במשפחות שאין בהן פתיחות המאפשרות לדבר על ציפיות קטנות, או שאין האזנה להן, מצטברת מרירות בלבם של בני-הזוג” (הבית היהודי א’, ביקורת, עמוד 127) 

זוגות שלמדו להביע צרכים וציפיות מגיעים לקרבה גדולה יותר מתוך הכרות יותר מעמיקה. ומצליחים להימנע ממריבות על רקע זה.

בעיות ופתרונן
“מאז שגורש האדם הראשון מגן עדן חיי כולם מכילים בעיות שצריך לפתור.” (תרגום מתוך נישואין, צמיחה בנישואין, עמוד  46)
כשמועלית בעיה היא עלולה להביא לסכסוך, כל אחד מבני הזוג חושב ומרגיש אחרת וזה עלול לגרום למתח ביניהם.

 
מה נחשב לבעיה? האם די שרק אחד מבני הזוג חש שיש בעיה, או ששניהם צריכים לחוש כך? הרב זליג פליסקין בספרו “נישואין” מסביר: “מה גורם לעניין מסוים להיות בעיה? אם אתה חושב שיש בעיה. אז יש בעיה. אם אתה לא חושב שיש בעיה. אבל, בן זוגך חושב שיש בעיה. אז יש בעיה. אם אחד מבני הזוג יאמר לחברו ‘לי אין בעיות כלל. הכול בעיה שלך’ עצם העובדה שבן הזוג סובל והשני אינו חש שזה צריך להפריע לו, הוא נושא שצריך לטפל בו.” –

כשבני זוג מתעלמים מבעיות הן אינן נעלמות או מתגמדות אלא ההפך הוא הנכון. הן גדלות מתרחבות ומתעצמות ועצם ההתעלמות מהן היא הבעיה הגדולה מכולן, ובגלל שלא מטפלים בהן הזוג יגיע למריבות וחיכוכים. כשהאדם (או הזוג) מודים בבעיה ומתייצבים מולה זה כבר חצי הפתרון.

“הכחשת בעיה יכולה להיות הבעיה הגדולה ביותר.” (תרגום מתוך נישואין, צמיחה בנישואין, עמוד 47)
טיפול ופתרון משותף של בעיות מסייע לבני הזוג. לא רק שיכול להימנע סכסוך וקושי ביחסים, אלא הזוג רכש לעצמו כלי חשוב לשימוש בעתיד.   

דיון בפגיעות – כשאחד מבני הזוג חש פגוע ממעשה או אמירה של בן זוגו, הוא עשוי שלא לדבר על כך באופן ברור. ולא פעם יגיע שינוי בהתנהגות בלי הסבר מילולי (פעמים רבות תהיה הפגיעה אקראית ולא מכוונת ובן הזוג כלל לא ידע שפגע). דבר שמביא להעכרת האווירה בבית וגם אם לא יורגש מידית תצטבר מרירות שבסופו של דבר תפרוץ באופן אחר. 

במקרה של פגיעה יש לאדם שתי אפשרויות:
1. לסלוח בלב שלם – לעבוד על עצמו לסלוח לבן זוגו ולהוציא מלבו כל תחושות קשות שהוא חש כלפי בן זוגו, לדון אותו לכף זכות עד שלא יישאר בלבו עליו דבר. במקרה כזה אינו צריך לספר לבן זוגו, כי כבר אינו פגוע, וסלח לו.

2. כשאינו יכול לסלוח – עליו להעלות את הנושא (בתזמון ובצורה המתאימה) כדי לאפשר לבן זוגו להסביר או להתנצל וכך יגיעו להתפייסות, במידה ואינו עושה כך עובר בלאו (לפי הרמב”ן). וגורם נזקים לעצמו, לבן זוגו ולמערכת היחסים ביניהם. כי הוא יוצר משקע של מרירות וכעסים שעתיד להתנקם בו וביחסים שביניהם. 

“לא תשנא את אחיך בלבבך …ולא תשא עליו חטא” (ויקרא י”ט, פסוק י”ז), “בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו: מדוע ככה עשית עמדי? ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך, ולא תגיד לו כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו” (פירוש הרמב”ן שם)
ברוב המקרים כשנושא כזה מועלה לדיון בצורה הנכונה תמנע מריבה. ויתאפשר לבן הזוג להסביר ולהתנצל תבוא התפייסות וייעלמו הכעסים. בנוסף לכך תהיה הזדמנות לבן הזוג ללמוד ולהכיר מה עלול לפגוע בבן זוגו וממה כדאי להימנע בעתיד, כך שמערכת היחסים תשתפר וההכרות והקרבה שביניהם תעמיק.

“מניעת מחלוקת אין פירושה, שאסור לבני הזוג להחליף ביניהם דעות והשקפות. כבר הזכרנו לעיל דברי חז”ל ‘אין דעותיהן שוות’. הבורא יצר כל אדם עם שכלו שלו… רשאי כל אחד להביע את דעתו. יתר על כן: זה עשוי דווקא להביא תועלת.”
(המפתח לאושר, א.א. גרשוני – מתוך הספר המשפחה היהודית)

הדחקה – 
מה קורה כשלזוג אין קונפליקטים? דעותיהם לא מנוגדות אף פעם. האם לא מדובר במצב אידיאלי?
אמרו חז”ל “כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות” (ברכות נ”ח)
קונפליקטים וחילוקי דעות הם חלק הכרחי ביחסים בני זוג. כשאינם קיימים המצב ביניהם אינו מאוזן, ורחוק מלהיות טוב. לא פעם מדחיקים בני הזוג (בתת מודע) את הרגשות מכל מיני סיבות כך שנראה שאין בכלל קונפליקטים ביניהם. 

יותר מידי שורשים בלי כנפיים – כשאין לבני הזוג קווי מתאר ברורים והם נשמעים כמו הד, כלומר אין להם דעות שונות אלא רק דעה אחת משותפת (תמיד!). מצב כזה נקרא היטשטשות (Enmeshment)  אחד בלול בתוך השני ואין להם אפשרות לפתח זה את זה ולהיבנות.

צייתנות – מצב בו אחד מבני הזוג (בדרך כלל האישה) מבטל את אישיותו וצייתן באפן תמידי. תופעה הגורמת לתסכול שמוביל לכעסים והאשמות ולהרס של הבית.
מתי חושדים בצייתנות – כשאחד מבני הזוג מסכים כל הזמן.
“אחד מבני הזוג הוא ‘החכם’, הוא הקובע, הוא המחליט, הוא ממש בולע את השני, מה קורה לשני? הוא מתבטל, הוא נכנע,…אין שיתוף ואין שוויון, אלא שחיקה של זה שידו על התחתונה.
(משימה בשניים, תקשורת, עמוד 174)

כנפיים בלי שורשים – זוגות שבהם כל אחד מתפתח לעצמו מבלי להתחשב במסגרת הנישואין. יחסיהם אינם קרובים, בגלל שכך לא יעשו מאמץ מיוחד להבין ולהעניק לבן הזוג את צרכיו. שוררת ביניהם מן אדישות ואי אכפתיות (שהם בדיוק ההפך ממריבה שצומחת על רקע אכפתיות וקרבה), כי כל אחד חי לעצמו.
“כמו שני דיירים בבית משותף, גם שני דיירים מוכנים לשתות כוס קפה ביחד, אבל לא מעבר לזה כל אחד עסוק ב’אני’ שלו”(משימה בשניים, תקשורת, עמוד 174)
לזוג כזה חסרה הזוגיות ולכן אין קונפליקטים, קשה לקרוא למצב כזה אידיאלי.

שורשים וכנפיים – כשהיחסים בין בני זוג טובים אזי יש לכל אחד מהם מקום ויכולת הבעה משלו – שורשים. וכשהשורשים איתנים יש יכולת לפתח כנפיים – יכולת להתפתח באופן עצמאי מבלי להזיק לזוגיות, וכך להגיע לצמיחה משותפת כשכל אחד מפתח את בן זוגו.
 
שיתוק וקפיאה במקום –
הקונפליקט גורם לאלם, חוסר מעש וחוסר אונים. החרדה מהקונפליקט גורמת לחוסר החלטיות וחוסר בטחון עצמי. מה שמוביל למצב של חוסר חיות – בגלל הפחד בוחרים שלא להתעמת וזזים הצידה. כבר לא יישאר קונפליקט כי בשביל קונפליקט צריכים שניים…

כניעה –
אחד מבני הזוג מרים ידיים, נכנע ומתקפל. באותו הרגע זה ינעם לבן זוגו,  אבל, לאחר מכן כשזה יחזור על עצמו זה ינעם פחות… כי אדם זקוק לבן זוג יציב ופעיל ולא כנוע. 

כדי להתקדם הלאה ולהמשיך בבניית מערכת יחסים על בני הזוג לפתור קונפליקטים ולא להתעלם מהם. בזוגיות שני בני הזוג צריכים להיות פעילים בקבלת החלטות. עליהם ללמוד כיצד לשכנע ולהשתכנע ואיך מגיעים לפשרה. שלום בין בני זוג איננו העדר ניגודים, אלא החיים יחד בהרמוניה למרות הניגודים ומתוך התמודדות אתם. על הזוג ללמוד כיצד מתווכחים בצורה הוגנת על מנת לפתור את חילוקי הדעות שביניהם.
“בורא העולם יצר את עולמו במצב חסר כדי שבני אדם ישלימו אותו… ברור איפה שללא מאמץ לשלב הליכי שלום ורעות במערכת היחסים שביניהם הם לא יקננו שם מעצמם. הגישה שאהבה ורעות הם דברים שאם הם קיימים מעצמם מוטב, ואם לאו אין מה לעשות…בטעות יסודה! אין שום סיבה שהשכינה שתשרה בבית, תהיה שונה מכל הדברים האחרים בעולם, שצריך ואפשר להשקיע בהם ולטפחם כדי שיתקיימו” (הבית היהודי ב’, השכנת שלום בית, עמוד 110)

מריבה הוגנת

בין שתי מדינות שכנות שרר מתח. חילוקי דעות בנוגע למקורות המים גרמו לתחילתו של משבר, תקרית קטנה בין חילות הגבול גרמה להתחממות והובילה לתקריות נוספות ובאוויר עלה ריח המלחמה.
ניסיונות פשרה לא עלו יפה.
פרצה מלחמה.
נעשו מאמצים לפגוע רק במטרות עוינות תוך הימנעות מפגיעה באוכלוסייה חפה מפשע.
שבויים קיבלו תנאים טובים בהתאם לאמנת ג’נבה.
בין הצבאות הוכרזו הפסקות אש כדי להימנע ממלחמה בימי חג. 
אחד מן הצדדים הוכרז כמנצח והשני נוצח.
המנצח סייע למנוצח לשקם את ארצו, ועשה מאמצים לסדר שלטון חוק כדי לשמור על חיים תקינים.
אנדרטות יוקמו לזכר הנופלים ויחתמו הסכמי שלום, דברי ימי המלחמה יכתבו בספרי ההיסטוריה בה תיזכר המלחמה כמלחמה בלתי נמנעת שהביאה לשינוי. מלחמה בין בני אדם ששמרו על צלם אנוש ונמנעו מלנהוג כחיות טרף… מלחמה בה כבוד האדם נשמר…

בין בני הזוג שרר מתח. חילוקי דעת ביניהם בנושא החופשה הקרובה  גרמו לתחילת משבר, איחור קל של הבעל לשוב הביתה  גרם להתחשמלות האווירה ולהתבטאויות קלות דעת מצד האישה ואלה גרמו לאווירה עכורה בבית.
ריב פרץ.
הבעל הביע ברגש ובכאב את עלבונו מדברי אשתו.
והיא הביעה את כעסה על איחורו.
נושא החופשה הקרובה נבחן בלהט, כל צד הציע את עמדתו כשהוא מנסה לשכנע את בן זוגו בצדקתו, למרות אווירת המתח והכעס שאפפה אותם הם שמרו זה על כבודו של זה כשהם נמנעים מאזכור מריבות קודמות וחילוקי דעות אחרים שהיו ביניהם.
לא נאמרו אמירות מזלזלות וכינויי גנאי.
אחרי שנגמר הכול, סייעו זה לזה להגיע להסכמה מתוך אי הסכמה .
באה ההתפייסות והקרבה שלאחריה. אווירת השקט שבה לבית.
ניסיון המריבה לימד אותם לעתיד.

בואו נקבל זאת. תהינה מריבות בחיי הנישואין.
איש חכם ברך אותי בברכה הבאה:
“אני מאחל לך אישה שתריבי היטב.” נדהמתי, זוהי ברכה?
כן זוהי ברכה. תהינה מריבות – זה טבעי. תהינה בעיות – אי אפשר למנוע זאת. המריבה הראשונה שלכם – עשר המריבות הראשונות שלכם – לא צריכות להביא אתכם למצב של ספקות והאשמות ולשכנע אתכם שעשיתם טעות טרגית . לא טעיתם. אתם עוברים תהליך זהה למה שעובר כל זוג נשוי.
אתם לומדים איך להיות נשואים. ( תרגום מתוך שולחן לשניים, תקשורת, עמוד64)

טבעי ונורמלי לריב. אין (כמעט) זוג שיכול להעיד על עצמו שאינם רבים כלל. (בני זוג הרבים לראשונה נבהלים מאוד וחשים כאילו “הוכנס צלם להיכל”, עם הזמן מתרגלים לכך ש”יש חיים” אחרי המריבה.)

כל זוג יגדיר מריבה בצורה אחרת, יש זוגות שכל קונפליקט ביניהם יוגדר כמריבה ויש זוגות שיטענו זה כלפי זה בלהט אך יגדירו זאת כויכוח קל כל עוד לא גלשו לשפה פוגענית. 
מריבה תהיה מריבה אם שני בני הזוג או אחד מהם יגדיר אותה כך.

מריבות הן הליך טבעי בדרך להיכרות משותפת ואינה הרסנית כל כך כל עוד בני הזוג מקפידים לשמור על כבוד בן זוגם ולא הורסים את כל היחסים ביניהם בגלל מריבה אחת.
החכמה בבני זוג היא לא כל כך איך לא לריב, אלא איך לריב באופן הוגן.

“ברוגז רחם תזכור” (חבקוק ג’, פסוק ב’ )”וזו מידת הקב”ה לרחם גם בשעת הכעס) ” ילקוט מעם לועז שם)
מריבה תהיה מריבה הוגנת אם ינהגו בה באהבה וברחמים מבלי להתאכזר לבן הזוג שגם אם מאוד הכעיס עדיין אוהבים אותו בתוככי הלב.
מריבות הן כמעט תמיד בלתי נמנעות. “את אשר יאהב ה’ יוכיח” (משלי ג’, פסוק י”ב), דווקא מתוך האהבה מגיעה מריבה משום שלבני הזוג אכפת זה מזה.
ואפשר להפיק מהן תועלת, כל עוד נשארה המריבה נקייה והיחסים בין בני זוג נשמרו. מריבה נצחנית בה מביסים בני הזוג זה את זה תשאיר מאחריה זוג מובס וכאוב. 

כדי שמריבה תישאר מריבה הוגנת ולא תגלוש לויכוח נצחני ומריבה צרחנית, יש להקפיד על מספר כללים. מעין חוקי מלחמה שלפיהם מוסכם שבני הזוג אמנם רבים, אך מוסכם על שניהם שלא הכול כשר במריבה. ומכיוון שהם שואפים להמשיך את חייהם המשותפים עליהם להימנע מהחרבת כל עולמם.
 
1.  לא להתחיל הבעת קונפליקט בריב. על בני הזוג לנסות למצוא אופן אחר בו הם יכולים להביע אי שביעות רצון, לפני שמגיעים לריב.
2. על בני זוג להימנע מהתנהגות מרגיזה או מכעיסה בכוונה.
3. מריבה היא עניין פרטי – על זוג להימנע ממריבות בפני אנשים אחרים, במיוחד בני משפחה העלולים ליצור קואליציה משותפת נגד אחד מבני הזוג (ילדים הם גם בני משפחה…) מריבה בפני אנשים אחרים היא מביישת מאוד, כל פגיעה שתאמר בציבור תהיה מכאיבה הרבה יותר מאותה פגיעה הנאמרת בארבע עיניים.
4.  אין לעשות ניתוח פסיכולוגי לבן הזוג. ההכרזה שהתנהגותו של בן הזוג נובעת מגורם תורשתי או מפגם אישיותי שאין לו שליטה עליו, יגרום להקטנת’ בן הזוג ולא יתרום דבר לחיי הנישואין.
5. אזכור מריבות ומעשים מהעבר גורם להסלמה.
“אל תשתמשו בויכוח כתירוץ להזכרת מריבות נשכחות” (תורגם מתוך הנהר הקדרה והציפור, פרק 9, עמוד 115)
6. על זוג להימנע מביטויים מזלזלים, ומכינויי גנאי. עליהם לעשות כל מאמץ שלא לומר דברים עליהם יתחרטו אח”כ.
“כל מה שתאמר בלהט המריבה, אפשר – ודאי –  יבוא לשימוש נגדך. אולי לא מיד, אבל זה  יבוא לידי שימוש. זכור, במהלך מריבה נאמרים דברים שלא היית אומר בשעה של שיחה בראש רגוע.  אתה תתחרט. כמה שתאמר פחות, יותר טוב. (תורגם מתוך שולחן לשניים, תקשורת, עמוד 65)
7. המילה גירושין מסוכנת מאוד, היא הורסת את הבסיס של הנישואים.
“המריבה בסופו של דבר תשכח אבל אם המילה גירושין הוזכרה הפצע ימשיך לדמם” (תורגם מתוך הנהר הקדרה והציפור, פרק 9, עמוד 115)
8. שינוי התנהגות חריג המשבש את סדרי הבית גורם לזוג להגיע לנקודת “אל חזור”. אחרי שינוי כזה, יהיה קשה מאוד לחזור לחיים תקינים. שמירה על סדרי הבית והפעילות הרגילה מאפשרת חזרה לנורמליזציה בהקדם האפשרי.
 “אם רוח המושל תעלה עליך מקומך על תנח” (קהלת י’, פסוק ד’) היינו יצר הרע שנאמר בו ‘והוא ימשול   
 בך’ יעלה עליך. מקומך אל תנח, אל תעזוב את המקום   הטוב שהיית נוהג בו (כלומר אל 
 תשנה מדברים טובים שאתה עושה). (ילקוט מעם לועז שם)

בעת מריבה על הזוג לזכור את הדבר החשוב ביותר: העומד מולם הוא בן זוגם אותו הם אוהבים ואיתו הם רוצים להמשיך לחיות יחד חיים משותפים באושר. כמה חבל יהיה לנצח בקרב אבל להפסיד את המערכה כולה…
“גם בלהט הקרב, זכור מי הוא היריב” (תורגם מתוך שולחן לשניים, תקשורת, עמוד 70) 

מריבה (במינון ובאופן הנכון) יכולה לסייע לזוג ביחסים ביניהם.
כשלזוג אין דרך אחרת להשיג צרכים מסוימים המריבה תסייע להם בהשגתם.
מריבה הוגנת יכולה למלא מספר תפקידים חשובים בתוך מערך הזוגיות: 

· יש מצבים בין בני זוג שאין לגיטימציה או יכולת הבעה של הצורך בריחוק. המריבה נותנת אפשרות ולגיטימציה לריחוק לו זקוקים בני הזוג.
· מריבה מאפשרת ונותנת לגיטימציה להתקרבות נפשית ופיזית לאחריה. יש זוגות שהקרבה הגדולה ביניהם נוצרת רק אחרי מריבה.
· המריבה מחדדת הבדלי גישות ותפיסה בין בני זוג. הדברים במריבה מוצגים באופן חד משמעי. מה שלא תמיד קורה סתם כך.
· באמצעות מריבה ניתן להביע רגשות וחולשות שלא מאפשרים או פוחדים להביע בזמן אחר.
· המריבה מביאה לחיות בין בני הזוג ועוזרת להם לצאת מאדישות ולחוש אכפתיות זה כלפי זה.
· המריבה מאפשרת הכרות עמוקה יותר בין בני זוג, הם לומדים מה מכאיב או מכעיס את בן זוגם, והיא יוצרת גבולות יותר ברורים.  

“עובדת חיים היא שכמעט כל אדם לומד ומקדם את עצמו רק בעקבות כשלון. משום   שהכישלון גורם לעצירת מרוץ החיים, ומשום כך הוא מעורר למחשבה ובדיקה…’אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם’ (גיטין מ”ג) ” (הבית היהודי א’, התפייסות, עמוד 159-160)

למרות זאת חשוב לציין שלא הכרחי להשתמש במריבה להשגת צרכים אלה. בני זוג יכולים וצריכים ללמוד להביא אותם לסף ההכרה לכבד את הצורך ולאפשר אותו בלי להגיע למריבה שעשויה לגלוש ולגרום לנזקים כבדים.

ויכוח הוגן 

בין שתי מדינות שכנות היו חילוקי דעות בנוגע למקורות המים ונוצר צורך דחוף בטיפול בבעיה.
כל מדינה שלחה נציג, כדי לנהל משא ומתן.
סביב שולחן הדיונים הייתה אוירה של רצינות.
כל נציג הביע את מדיניות ארצו ואת דרישותיה.
שני הנציגים עשו מאמצים להגיע לפשרה שתשביע את רצון כולם.
הושגה הסכמה.
כל נציג חתם על הסכם התחייבויות.
ובעיתונים התפרסמה הידיעה, שהושגה פשרה! חלה התקדמות נוספת ביחסים המדיניים, וחשוב מכל נמנעה מלחמה רבת קורבנות.

בין בני הזוג היו חילוקי דעת בנושא החופשה הקרובה, והיה צורך לפתור את הקונפליקט.
בני הזוג התיישבו יחד לדון באפשרויות.
אווירת הקשבה שררה בחדר.
כל אחד הביע את רצונו בנוגע לחופשה.
כל אחד הקשיב לדברי השני והועלו מספר הצעות לפשרה, שתשביע את רצון שני הצדדים.
הזוג הגיע להסכמה והקונפליקט נפתר.
במערכת היחסים ביניהם חלה התקדמות נהדרת, של הבנה ואכפתיות, ויותר מכל – נמנעה המריבה שהייתה עלולה להיות כל כך הרסנית.

“מה ההבדל בין מריבה לדיון? כשיש דיון על נושא מסוים עם מישהו, שני הצדדים מדברים בכבוד זה לזה. שניהם מקשיבים לדברי השני, וכל אחד מהם ניתנת ההזדמנות להביע את מחשבותיו ודעותיו באופן רגוע יחסית. מריבה היא עת שקולות מורמים ומתלהט הכעס. דברים מקצינים ולא הכרחיים נאמרים. העלבות מוטחות זה בזה, ורגשות נפגעים. במריבה שני הצדדים מפסידים. (תרגום מתוך נישואין, מריבות, עמוד 285( 

דיון או ויכוח הוגן זו הדרך הטובה ביותר לפתור קונפליקט. בויכוח הוגן יש קונפליקט וחילוקי הדעות מובעים באופן ברור, אבל אין התכתשות. במהלך ויכוח הוגן לנגד עיני הזוג עומדת מטרה ברורה: להגיע לפתרון משותף שיתאים לשניהם.
איך נראה ויכוח הוגן? וכיצד פותרים בני זוג קונפליקט בעזרת דיון.
הבולט ביותר הוא העדר התחרות והכעס. כמו כן זוגות הפותרים קונפליקטים בויכוח הוגן. לא מחכים שהבעיה תהיה מורכבת והקונפליקט קשה אלא פותרים קונפליקט מיד עם התעוררותו, כשהם מתמקדים בו. כך כמובן הרבה יותר קל, כי לא מצטברים רגשות שליליים והבעיה נשארת קטנה בלי כל סחף רגשי.

פתרון הקונפליקט מתנהל כך: 
· לשני בני הזוג ניתנת הזדמנות להביע את עמדותיהם באופן ברור ובהקשבה מלאה, כשהמטרה היא לשמוע ולהבין זה את זה.
“לכן צריך כל אחד להיות מוכן לשמוע את דעתו של השני, וגם לשקול את האפשרות שאולי  הצדק עמו…אם אחד אינו מסכים לדעת השני, עליו להביא טיעונים הגיוניים ולא להתעקש סתם בעלמא.” (המפתח לאושר, א.א. גרשוני. מתוך המשפחה היהודית)

· לשני בני הזוג מטרה משותפת להגיע לפתרון בו שניהם יהיו מרוצים. אין “מנצח” ואין “מפסיד”. שניהם מנצחים (Win-Win) לכן אינם מתעקשים לעמוד על דעתם ומוכנים לקבל זה את דעתו של זה, לעתים מתוך הבנה שהפעם אחד מהם “ינצח” ואילו בפעם אחרת השני.
“אלו פתרונות שמגיעים אליהם יחד באופן שהצרכים של שניכם ימולאו כך ששניכם תהיו מרוצים באופן כללי מההחלטה” (תרגום מתוך נישואין, מריבות, עמוד 293(
· מתמקדים בקונפליקט הדורש פתרון, ועושים כל מאמץ לוודא את מקור הבעיה המדויקת, כדי לפתור אותה באופן משביע רצון. כן, איתור הבעיה הוא לא פעם חצי הפתרון.
“בכל קונפליקט חשוב לאתר את השורש. לא כל בעיה שבן הזוג מצהיר עליה היא הבעיה האמיתית…חילוקי דעות או אינטרסים מנוגדים יתיישבו בקלות יחסית, בתנאי שבעלי  המחלוקת יחושו שהם הובנו כהלכה” (משימה בשניים, קונפליקטים, עמוד 60)
· בגלל שמדובר בדיון ולא במריבה שפת הדיבור נשארת מכובדת והטונים שקטים.
· ההחלטה הסופית היא משותפת. לשני בני הזוג יכולת השפעה ולכן שניהם שבעי רצון.

מלבד יכולת ההתמודדות במצב של קונפליקט ופתרונו באמצעות ויכוח הוגן, זוגות אלה רוכשים לעצמם כלים נוספים שמסייעים להם למנוע מריבות, הן במחשבה חיובית המונעת רגשות פגועים, והן בצורת ביטוי שאינה תוקפת את בן הזוג וממילא הוא אינו חש צורך להתגונן.
· יחוס חיובי – זוגות אלה יודעים ומבינים שלא כל מעשה שבן הזוג עושה מכוון דווקא אליהם או בגללם. הם מבינים שיתכן שהתנהגותו של בן הזוג נגרמת מסיבה שאינם מודעים לה, ושהתנהגות שנראה שהיא פוגענית או מביעה חוסר התחשבות, בעצם אקראית במקרים רבים, וכלל לא מכוונת.
“רוב הדברים שאנו מחשיבים כפגיעות, הם בדרך כלל מדומיינים ו/או מוגזמים” (תורגם מתוך הנהר הקדרה והציפור. פרק 9, עמוד 106(
· מסגור מחדש – יכולתם של בני הזוג לדון לכף זכות, ובמקרה של פגיעה לנסות ולהבין מה הייתה הסיבה להתנהגות מרגיזה ומכאיבה של בן הזוג, לנסות להאיר את המקרה באור חדש (מסגרת חדשה) שמאפשרת הימנעות מתחושות קשות המובילות להסלמת היחסים ביניהם.
“בצדק תשפוט עמיתך” (ויקרא י”ט, פסוק ט”ו) – אם רואה אותו עושה דבר הנראה מעוקל בעיניו, אל ידונו לכף חובה אלא לכף זכות, וכל הדן את חברו לכף זכות דנים אותו לכף זכות.” (ילקוט מעם לועז שם.)
· מסר האני – בני הזוג יודעים להביע רגשות של כאב ותחושות של אי שביעות רצון תוך פתיחה במילה “אני” במקום “אתה” (אני נפגעתי, אני צריך). כך נמנעים מהאשמות הגורמות לבן הזוג להתגונן ובכך מונעות ממנו לקבל את הדברים.
· תזמון – אין כמו תזמון טוב. חילוקי דעות וקונפליקטים צריכים לפתור בראש שקט כשיש זמן. שעות לחץ, או כשעסוקים במשהו אחר, הם הזמן הגרוע ביותר לנסות לפתור קונפליקט. צריך להקדיש לעניין זמן בכובד ראש כדי ששני הצדדים יצאו נשכרים.

לעתים, למרות כל המאמצים להימנע ממריבה, מוצאים בני הזוג את עצמם על הסף, הכעס מתחיל לבצבץ ולחץ הדם עולה, האם מדובר במצב בלתי הפיך? חסר תקווה?

ניסיון תיקון – זוגות שלמדו כיצד להתווכח באופן הוגן, מכירים גם את המושג הזה. כשהם חשים שהעניינים יוצאים מכלל שליטה הם יודעים להפסיק באופן זמני את הדיון הם יודעים לקחת פסק זמן על מנת לשוב לעניין מאוחר יותר. אין זו בריחה או התחמקות אלא הבנה שעכשיו כשהכעס עולה לא תהיה אפשרות לפתור את הקונפליקט בצורה נכונה, לכן מפסיקים עכשיו תוך קביעת מועד להמשך כדי לטפל בקונפליקט באופן הטוב ביותר. 

שתיקה כניסיון תיקון – כשצד אחד אינו רוצה או אינו מסוגל להפסיק להטיח טענות יכול הצד השני למנוע הסלמה ע”י שתיקה – אין זו שתיקה רועמת! אלא שתיקה של הבלגה, שמגיעה מהבנה שתגובות יחמירו את מצב העימות. וטיפול בנושא הקונפליקט צריך לבוא מאוחר יותר כשיהיה יותר רגוע.
“אמר רבי אילעא : אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר ‘תולה ארץ על בלימה (איוב כ”ו, פסוק ז’)'” (חולין פ”ט, ע”א)

היכולת לפתור קונפליקטים באמצעות ויכוח הוגן משפיעה על כל מערכת היחסים הזוגית גם כן. היא מעניקה לזוג יחסים קרובים יותר. הם לומדים לכבד צרכים ורצונות ולהביע אותם, לא לפחד מקונפליקטים כי יודעים כיצד לפתור אותם. הם לומדים להכיר בשוני שביניהם ומכבדים אותו. כל המשפחה מרוויחה מכך, הילדים גם הם לומדים לפתור קונפליקטים בגלל הדוגמא שראו בבית.

“ויחן שם ישראל נגד ההר” (שמות י”ט, פסוק ג’) מסביר רש”י למה כתוב בלשון יחיד “כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת.” (רש”י שם)
בקבלת התורה כשחנו עם ישראל מול הר סיני מדבר הכתוב עליהם בלשון יחיד – “ויחן”. שאר החניות במדבר הייתה ביניהם מחלוקת. אבל כשחנו בהר סיני התעלו והתגברו על המחלוקות ביניהם היה ביניהם שלום והיו לאחד ולא שניים שחיים זה לצד זה לכן היו ראויים לקבל את התורה. תורה ניתנה לבני אדם שיש להם מחלוקות והם יודעים להתגבר עליהן!

“אמר בר קפרא: גדול הוא השלום, שהמלאכים אין ביניהם לא איבה ולא קנאה ולא שנאה ולא מינות ולא תחרות ולא מחלוקת, שהקב”ה עושה עמהם שלום. מה טעם? ‘המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו (איוב כ”ה, פסוק ב’). המשל – זה מיכאל, ופחד – זה גבריאל. ולא זה מחזיק את זה, מהן של אש ומהן של מים. בני אדם שיש ביניהם כל המידות הללו על אחת כמה וכמה!
 

הקשר עם משפחות המוצא

לא פעם נוצר מתח בין ההורים לבין הזוג הצעיר. ישנם כמה גורמים שיכולים להוות מוקדי מתח ביחסים אלה:

1. ישנו חשש סמוי אצל ההורים שעם חתונת ילדם הם עלולים להפסיד אותו, לכן יחד עם 
השמחה שבחתונה הם מנסים בכל דרך למשוך את ילדם להישאר קשור אליהם, למרות שבשכלם הם מבינים שחתונת ילדם פירושה עזיבתו את הבית ובניית בית חדש ועצמאי.
2. ההורים שרוצים בטובת ילדם, חוששים שללא עצתם בני הזוג הצעירים שהם חסרי ניסיון
יעשו טעויות ולא יסתדרו. לכן הם מתערבים בהחלטותיהם.התערבות זו יוצרת מתח גדול, שכן כל אדם בוגר ובודאי זוג שהם יחידה עצמאית בוגרת, מבקש להתלבט ולהחליט לבד בלי התערבות חיצונית.
3. דאגה מופרזת של ההורים שמא ילדם אינו מקבל בביתו החדש את כל מה שהיה רגיל אליו. חששות אלו מביאים את ההורים להתערב בחיי הזוג הצעיר – דבר שיוצר מתחים מיותרים שעלולים להעיב על שלום הבית שלהם.

בהדרכת הזוג לחייי נישואין אנו מנחים אותם בכמה עקרונות חשובים שיעזרו להם בהתמודדות עם משפחות המוצא.

 1.  על כל אחד מבני הזוג לדעת שהוא אחראי על גיבוש דרכו על פי הכרתו. אין זכות להורים לקבוע לילדיהם הבוגרים הנשואים איך לעצב את דרך חייהם, לא בתחום הרוחני ולא בגשמי. כמובן שאפשר להתייעץ ולהקשיב אך ההחלטה בידי הזוג.
2. הנאמנות והמחויבות הראשונית לאחר הנישואין היא בין בני הזוג. זוהי משמעות הפסוק:
“על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו” (בראשית ב’ כ”ד).
על כן בכל התמודדות שבין בני הזוג עליהם לזכור שהמחויבות לבן-הזוג קודמת למחויבות הוריו. כיבוד אב ואם הוא בעינינים בהם ההורים זקוקים לסיוע של הבן. דרך החיים של הבן היא עצמאית ותלויה בבחירתו החופשית בלבד.
3. בכל מקרה של מתח בין ההורים לבין אחד מבני הזוג, מומלץ לבני הזוג לברר את העניין בינם לבין עצמם. לאחר מכן יחליטו ביחד כיצד לנהוג עם ההורים. מאד חשוב שיגיעו להסכמה ביניהם ויציגו חזית מאוחדת ומלוכדת מול ההורים. שלום הבית ביניהם קודם לכל דבר אחר.
 
כמובן שהזוג הצעיר מחויב בכבוד ההורים ואסור לו לצערם גם במקרים בהם מותר לו לחלוק על דעתם. במקרים של מחלוקת הדבר חייב להיעשות בדרך של כבוד ואהבה.

יחסי זוגות נשואים מול הוריהם 

זה לא סוד כי קיימת מערכת יחסים מיוחדת בין ילדים נשואים להוריהם. מערכת היחסים מיוחדת עוד יותר עם בני הזוג של הילדים. ישנן משפחות מקור, הורים, הרואים בבני הזוג של ילדיהם כילדיהם הם ולעיתים גם יותר מזה. ויש משפחות המפתחות בד”כ ללא מודע איזשהן נוגדנים סמויים, מעיין עוינות כלפי בני הזוג של ילדיהם. מצד אחד הורים לעולם יראו בילדיהם “ילדים” וירצו לעזור להם [כי הם עוד ילדים] רק שיהיה להם טוב, ומצד שני לעיתים צצה להורים השאלה הסמויה: מי זו הילדה שזכתה ב”תכשיט” שלנו, הוא בטח ראוי ליותר. וכך הם מפתחים [שלא במודע] מעין עוינות הנובעת הן מצד “היא לקחה לנו אותו”. קודם הוא היה ברשותנו והיום היא מנהלת אותו, ומצד שני תחושת פספוס והחמצה, היה יכול לזכות במישהי ראויה יותר [בעיני ההורים]. וכעת בכל מפגש ובכל דיבור והזכרת בת הזוג בנוכחות הוריו הרי שהדיבור והמחשבה עליה יהיו מהמקום הזה של מן עוינות סמויה היא לא בשבילו אך כרגע זו עובדה. הקב”ה טבע בילדים תחושה מי אוהב אותם יותר ומי לא. תכונה זו מפותחת בצורה לא זהה בין הבריות.

 לעיתים בת זוג חשה שלמרות שחמותה מחייכת, מעניקה ומסייעת, קיים משהו ריגשי לא חיובי מסתתר בקשר איתה. הדרך מנקודה זו ועד לעימות, הרי הוא קצר. כל הערה שתעיר החמה תתפרש ע”י הכלה שזה בודאי מגיע מאותה תחושה שהיא מקרינה, וכן ההיפך כל פעולה שתעשה הכלה וזה לא בדיוק לרוחה של החמה , הרי שזו האחרונה תפרש את מעשיה של הכלה או כניסיון להרחיק את הבן מהוריו או שמעשה כזה לא מקובל אצלנו והיינו אמורים לזכות בכזו כלה הפועלת על פי הדפוסים המקובלים במשפחתנו [ זה מה יש]. התופעה לא חדשה, כבר בספר בראשית פרק כ”ו פסוקים ל”ד; ל”ה: נראה כי יצחק ורבקה לא היו שבעי רצון מכלותיהן, אך לא ברור גם מדת התערבותן של יצחק ורבקה בחיי עשיו ונשותיו. דוגמא נוספת למערכת יחסים מעורערת בין החם לחתן מופיע בספר בראשית כ”ט בין לבן הארמי לחתנו- יעקב. החתן מועסק בעסק משפחתי ומנוצל ואפילו נעשק ע”י חמיו. דוגמא יותר מוצלחת ליחסי חתן וחם למרות העסקת החתן בעסק המשפחתי אנו מוצאים בספר שמות פרק ב’ בין משה ויתרו. גם בספר שופטים אנו נתקלים במערכת התייחסות בין כלה להורי החתן עוד לפני הנישואין, בפרק י”ד בין שמשון לבת פלשתים, קשר לא יוצלח, התסריט חוזר על עצמו גם בפרקים הבאים עם ה”עָזַתִּית” ועם דלילה בפרק ט”ז.

 במקרים קיצוניים העימות בין כלה לחמותה יכול גם להסתיים בצורה טראגית כפי שמסופר במסכת שבת בעניין במה אין מדליקין דף כו,א גמרא במסכת נדרים אנו רואים את הקשר שנרקם בין רבי עקיבא לפני גדולתו בתורה לבין רחל בת כלבא שבוע למורת רוח אביה. האב מנשל לפני הנישואין את עקיבא מנכסיו [מנכסי האב] בשל חוסר התאמת החתן למשפחה. ממסכת סוטה עולה כי מתיחות בין כלה לחמותה מעידה על הקרבה לימות המשיח, ולכן אם התופעה נפוצה, הרי זה סימן טוב, זהו הסימן שימות המשיח קרבים ובאים. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד [בראשית ב’ כ”ד] לזוגות צעירים נקלעים לא פעם לדילמה כאשר הם שומעים עמדות שונות בנושאים מסוימים בין הוריהם לבן/ת זוגם. הדילמה היא למי לשמוע ואת מי להעדיף על פני מי? האם לשמוע לאשה או להורים? האם לשמוע לבעל או להורים? קבעו חז”ל כי על הבעל לכבד הוריו גם לאחר הנישואין בניגוד לאשה המחויבת בכיבוד הוריה עד לנישואיה. המעגל הפנימי והמרכזי ביותר הוא המעגל הזוגי שבין הבעל לאשה, מעגל זה עולה בחשיבותו הן על המעגל מחויבויות מול ההורים ואפילו מול המחויבות לילדים “והיו לבשר אחד” . ישנן עצות רבות כיצד בכל זאת ניתן לרצות את שני הצדדים, כמו לקבל את גרסת ההורים בנוכחותם, גם ליד בת הזוג ולאחר מכן לרצות אותה. 

לדברי הרב שמחה כהן קיים פוטנציאל למתיחות מיוחדת בין כלה להורי בעלה וזאת למה? כי בעל, כאמור, מחויב לכבד הוריו גם לאחר נישואיו ולשמוע להם. אשה מכבדת הוריה עד לנישואיה בלבד. הרי שקיים קשר לא מוגדר ולא הירארכי בין האשה להורי בעלה, לדברי הרב שמחה כהן הבעייתיות נובעת דווקא בשל חוסר הגדרת הכפיפות, חוסר ההיררכיה. לא תמיד הקונפליקט מסתיים בדיבורים, לעיתים העניין מתדרדר כמו כדור שלג מאבד שליטה ויכול להשפיע קשות כמובן גם על שלום ביתם של הזוג הצעיר. או הורים הכורכים המשך תמיכתם בזוג במידה ודעתם תתקבל, או לחילופין תרעומת מופגנת מצד בן/ת זוג כאשר דעת ההורים עדיפה על דעתו/ה. בדרך כלל הורים המתערבים באורח חיי ילדיהם הנשואים נעשה רק על מנת לעזור, כמו חיבוק דוב או הדרך הסלולה בכוונות טובות. באופן כללי אין ברכה בהתערבות יזומה של ההורים. הורים בעלי אוריינטציה חיובית יכולים להציע את עזרתם על תנאי, קרי, ילדים יקרים קיבלתם כלים להקים בית משלכם, אולם אם תראו צורך להיוועץ או להיעזר בנו, אנו כאן לשירותכם. מעורבות ההורים לא מתחילה בד”כ לאחר הנישואין בלבד. לרוב ההורים מעורבים ואפילו בצורה אקטיבית מאד כבר משלב השידוכין. 

הרב שמחה כהן בספרו הבית היהודי מתייחס לעניין בסעיף “מעורבות ההורים”: הורים רבים מתלבטים אם מן הראוי לעודד את בנם או בתם לסייע בכיוון חיובי, כאשר ההצעה מוצאת חן בעיניהם. נראה שאם ההססנות של בנם או בתם היא לגבי אישיותו של המוצע להם, על ההורים להימנע לחלוטין מלחוות דעה, ועליהם להסתפק בניתוח המעלות והחסרונות של אישיותו, תוך זהירות יתר, לא לתת תחושה שהם נוטים לכיוון מסוים. אולם אם נראה להם שקשיי ההחלטה של בנם נובעים מפחד כללי לעשות צעד כה גורלי, מותר להורים לעודד קמעא את בנם או בתם, כדי להקל על קבלת החלטה בלב שלם. אולם גם במקרה זה יש להבהיר לבן בעדינות, אך בצורה חד משמעית, שההחלטה היא שלו ורק שלו. ההורים כאנשים קרובים ואוהבים, יכולים רק לקרבו עד ההחלטה, אך לא להחליט עבורו. אי ההתערבות בהחלטה, עשויה להועיל בתקופה מאוחרת יותר, לאחר הנישואין. כבר בפתח המאמר ציינתי את הקשיים הטבעיים הקיימים בין בני הזוג והשוני הקוטבי המצוי ביניהם. לא פעם מעלה שוני זה לאחר הנישואין, הרהור וערעור לגבי התבונה שהייתה בהחלטה להינשא דווקא לבן-זוג זה. המחשבה הנגדית העולה בלבו של המהרהר היא “כיון שאת ההחלטה להינשא אני עצמי קבלתי, עלי להתמודד עמה ולשאת בתוצאות”. 

לעומת זאת, כאשר ההחלטה נעשתה בכפיה או אף בהתערבות על ידי ההורים, או אישיות חשובה אחרת, שקשה לעמוד בפני דעותיה, עלול המהרהר לשלוח אצבע מאשימה כלפי זה המתערב. הוא רואה בו את סיבת כל כישלונות חייו, ומתוך כך אינו עושה מאמץ פנימי מספיק להסתגל “למה שיש”, וכמובן שאין הוא רואה את עצמו חייב לשפר ולשנות את התנהגותו כלפי בן-זוגו. טוב תעשה המשפחה אם תתייעץ עם גדול בתורה, הן כדי לקבל את דעתו – דעת תורה, והן כדי לקבל את ברכתו. פעולה זו בנוסף לתועלת שבה, תיסוך יתר בטחון אישי לבנים הצעירים שלא הזדמן להם עד היום להחליט כל החלטה חשובה. ביישובי יש”ע, היישובים הקטנים יותר מטופלים מוניציפאלית על ידי מועצות אזוריות, ומנוהלים מבחינה קהילתית על ידי מזכירויות נבחרות מתוך התושבים. אחת השאיפות של היישובים הותיקים זה להשאיר את הדור הצעיר, דור הילדים מקימים אף הם את ביתם ביישובים בהם הם נולדו גדלו והתחנכו. התברר כי יישובים מסוימים מהווים מוקדי משיכה לילדי דור שני ויישובים אחרים פחות ולעיתים אף מוקדי בריחה. לכאורה לא נמצאו סיבות ריאליות לתופעה זו. התברר כי בחלק מהיישובים הציבור נתנו את הקרדיט לילדי דור שני להצטרף לאותן מזכירויות יישובים ואף להוביל את היישוב לפי ראות עיניהם, ישובים כאלו פרחו ושגשגו והיוו מוקדי משיכה לזוגות מתוך ומחוץ ליישוב. זוגות צעירים היוו מוקדי משיכה לחבריהם גם מחוץ ליישובם. לעומת זאת בישובים אחרים ראו בבני הדור השני ילדים חסרי ניסיון מוניציפאלי ניהולי, חששו שהוותיקים יותר או המציאות המחוספסת יטרפו אותם ומתוך דאגה לטובתם לא אפשרו להם להשתתף בהובלת היישוב.

 יישובים כאלו התקשו לשמר אצלם את הדור הצעיר ובוודאי שלא זכו להיות מוקד משיכה לזוגות צעירים מחוץ ליישוב. הדוגמא הזו נכונה גם לתמיכת ההורים בזוג הצעיר מתוך דאגה ורצון להצלחתם הרצון לעזור מהווה דווקא מכשול לזוג לעמוד בצורה יציבה ואיתנה על רגליהם. סוגי הורים: ד”ר עמי שקד מתאר על סוגי הורים המוכרים למטפלים בזוגות. · ההורים הביקורתיים –הורים כאלו רואים עצמם כהורה בוגר המסייע לדעתו לזוג להשתפר, אך ביקורת, כמו בזוגיות משיגה לרוב את התוצאה ההפוכה ובוודאי שאיננה תורמת לאוירה הטובה. · ההורים חסרי הגבולות – הורים כאלו, לדעתם אינם מחוייבים לשום מסגרת. אנחנו כאן, לא חשוב מיקום, עיתוי, ונסיבתיות. גילם הצעיר של הזוג וחוסר ניסיונם בהצבת גבולות, מתפרש כהסכמה מרצון לכל התערבות ולכל ביקור בעל עת ובכל שעה. · הורים שתלטנים – הורים כאלו יראו בזוג הצעיר “ילדים לנצח” במובן הילדותי של העניין. וכמובן מתוך דאגה לזוג לא פעם גם יאמרו להם: אתם עוד ילדים אנחנו נאמר לכם איך ומה לעשות. · הורים בתוהו ובוהו [במצוקה] – מדובר בהורים שהם בעצמם לא מגובשים עם עצמם, גרושים או חד הוריים, אך לא בהכרח , ובכל זאת הם רואים צורך להנחות את הזוג מתוך “ניסיונם הם”. 

 הורים פוסלים –הורים כאלו דומים להורים הביקורתיים, אלא שכאן זה יותר חמור, כאן הם באים בדעה ברורה שלבן/ת שלהם היה מגיע יותר, ובמישרין או בעקיפין יעבירו את המסר לחתנם/כלתם את חוסר שביעות רצונם מהמקח, בנסיבות מסוימים הם אמורים גם לפלוט משהו כמו: את בכלל לא ראויה לדניל’ה שלנו. · ההורים המסייעים – אלו הורים האידיאליים, בשנות ילדותכם ובבגרותכם קבלתם מאתנו כלים להקים בית משלכם, אולם אם בכל זאת אתם זקוקים לעזרתנו, אנחנו נהיה לרשותכם. חוסר אובייקטיביות אותם ההורים יכולים להתגאות פעם לאחר נישואי בנם, “ראו באיזו אשה טובה זכה בננו אשתו עושה לו הכול, לא נותנת לו לעשות כלום בבית”. אך בנסיבות ההפוכות, כאשר ביתם נישאת הם מלאי טרוניות על החתן הלא יוצלח שקיבלו. “היא עושה לו הכול, הוא לא עושה כלום בבית”. כאשר בנם הוא זה המרוויח- הרי שזה המצב התקין והנורמאלי, אך באותו תסריט כאשר חתנם הוא המרוויח, הרי שמצב כזה לא יהיה נורמאלי בעיניהם. ההורים לא מקטרים מרוע לב או מחוסר אהדת החתן, הם פשוט אינם אובייקטיבים. זו תופעה טבעית אצל כולנו להזדהות יותר עם קושי / כאב הקרוב אלינו יותר מאשר עם קושי של הזולת הרחוק יותר, ההלכה מתייחסת לעניין כמו אבחון נגע הצרעת, הכהן מנוע מלבדוק לעצמו ולבני משפחתו, וכ”ד.. 

חוסר השפעת המנחה על ההורים זוגות המגיעים להנחיה בתחום כלשהו למנחה נישואין, יוצרים איזשהו קשר אמון, קשר כבוד כלפי מנחה המלווה אותם בענייניהם. קשר זה מאפשר למנחה גם להוביל מהלכים בין בני הזוג שכאמור מאמינים בו ומכבדים את המהלכים אותם הוא מוביל. לעיתים זוגות שמגיעים להנחיה מתארים סיפורים מסמרי שער על התייחסות הוריהם אליהם לאחר נישואיהם, במונחים המקצועיים קיימים מספר סוגי הורים המרוכזים תחת הכותרת של “הורים מרעילים” נשמע חריף אך זה בדיוק התוצאה הישירה של התערבותם. 

ההתערבות באה לידי ביטוי הן בהורדת ערך בן הזוג בעיני ילדיהם, הן ביצירת קונפליקטים בין בני הזוג, המרדת נכדים כנגד הוריהם, התניות תמיכה כנגד עמידה בתנאים, התערבות וייעוץ בחיי אישות ועוד. ההתערבות הינה הרסנית. מעבר לנושא הישיר שבו התערבו ההורים, הרי שמעצם ההתערבות נוצרת מתיחות מיותרת בין בני הזוג הרואים בעצם ההתערבות פגיעה בקיומם, פגיעה במעמדם. מכאן הזוג יעבור למריבה על נושאים שוליים, והדרך מכאן לבעיית שלום בית,קצרה. זוגות כאלו המגיעים להנחיה מקבלים כלים באמצעותם הם יחזקו את המעגל הפנימי של זוגיותם תוך כיבוד מסויג ומוגבל של יתר המעגלים המקיפים את המעגל הפנימי שלהם. הזוגות לומדים גם להציב גבולות בצורה מכובדת ואסרטיבית להורים המתערבים. 

עם כל זאת, הטפטופים מההורים לא תמיד מפסיקים כי למנחה לא תמיד יש את הקשר לבעל השפעה על ההורים [רב בקהילה, אישיות ציבורית מכובדת, בן משפחה בעל מעמד המקובל על ההורים וכ”ד..] כך נוצר מצב שבהנחיית בני הזוג הם מקבלים כלים להתמודדות פאסיבית מבלי למנוע לגמרי את המשך הטפטוף השלילי, זאת כאמור בשל חוסר האפשרות להשפיע על ההורים. הדרכת הורים בשנים האחרונות ביותר ויותר קהילות מאמצים את עניין הדרכת חתנים וכלות לפני החתונה, הוכח, כי הדרכות אלו משפרים את איכות הקשר הראשוני של בני הזוג ומקנה להם כלים לכניסה לחיי זוגיות. ההדרכה בנויה מ 5 עד 10 מפגשים בהם מלמדים את בני הזוג על מבנה הבית היהודי, ההבדלים בין איש לאשה, בניית אוירה חיובית בבית, ביקורת, כלים להתמודדות עם קונפליקטים בין בני הזוג, עניני זוגיות וכ”ד.. ההדרכות הינן פרטניות, מדריך מוסמך לחתן ומדריכה מוסמכת לכלה תוך התאמה מושלמת של תכנית הלימודים בין בני הזוג והתקדמות בחומר במקביל להתקדמות מועד החתונה. 

ניתן לשלב בהדרכה כזו לפחות שיעור אחד משותף הורים וילדים בשיעור זה ידובר על התכונה הטבעית הקיימת והרצון אצל ההורים לעזור לילדיהם, ידובר על הצורך לתעל אנרגיה זו לאפיקים הנכונים, הצורך בבניית הזוגיות ע”י בני הזוג, יתוארו סוגי ההורים המרעילים בשפה ברורה ומקובלת להורים, כפי שהדברים מוכרים בספרות המקצועית, יוצגו היתרונות וההשפעה החיובית על זוגיות הזוג הצעיר במידה וההורים יודעים לתמוך על תנאי [לכשיתבקשו], יתוארו הנזקים האפשריים במידה וההורים יתערבו היכן שלא היו צריכים להתערב. בתום ההדרכה יוזמנו הזוג ביחד עם הוריהם לפגישה נוספת לחודשיים לאחר החתונה בהדרכה זו ניתן יהיה לדבר על נושא כללי כמו בניית מחמאות [נכון תמיד] הן בין בני זוג והן בין הורים לילדים. מפגשים אלו יקנו מצד אחד מודעות וכלים לקשר הדדי חיובי בין הזוג להורים ומצד שני ייתן תוקף וסמכות למנחה לפנות להורים בעת הצורך. 

קשר חיובי למשפחות ההורים

במהלך מעגל החיים אנו מסתייעים בהתבוננות ובניסיון מעשי. כל אחד מאתנו, גם מי שאינו מודע לכך, מודרך בעקביות מן השמיים. שלום הבית, עמוד התווך לאיכות החיים של בני הזוג והסובב אותם – שלום של מצווה, מתקיים בהיות הבית שלם. חובת שלמותו חלה בראש ובראשונה על שני בני הזוג, מתוך הגיון והבנה הדדיים, שאושרם האישי ובריאותם הנפשית והגופנית של משפחתם תלוי בהם. בידם לבנות ובידם להרוס! “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם”, קרי, חוסר שלום בית – סכסוכים, התפרצויות, רוגז ותחרות.

הערכה וכבוד הינם הבסיס לבנייה איתנה, להמשך חייהם המשותפים שהחלה עם קשר הנישואין. השקעה, מאמצים והשתדלות בלתי נדלים, השקיה, דישון והזנה תמידיים לחיזוק הקשר בביקורת תמידית, שאינה באה על חשבון השני ולא על חשבון צרכי ובני המשפחה האחרים. ביקורת חיובית תומכת מבוססת על שלמות חייהם בכל יום מחדש.

מכאן ואילך, השניים, כיחידה חדשה, חייבים בראיה חדשה ושונה מזו שהסכינו לה בחייהם העצמאיים. התנאים נשתנו, אין הם עוד מסגרת צרה של אחד או שניים בלבד. אסורה עליהם הסגירות והאטימות, חלה עליהם חובת הרחבת המעגלים שנוצרו עם ההתקשרות ביניהם. כל אחד מהם הביא עמו מטען, את משפחתו ואורחות חייה. מעתה עליהם להתחשב במסלול החיים החדש שנוצר, לצאת מהתנהגויות שכה הסכינו בהם למחזורים רחבים יותר. בחייהם ישנה חפיפה של אנשים ונתיבים נוספים. משפחה מורחבת, “שלו” ו”שלה”, החם והחמות, אחים ואחיות מזה ומזה, מעגלי שכנים וידידים, יחסי חובה וגומלין, הוקרה וכבוד לזולת – לאדם באשר הוא אדם שנברא בצלם.

האמרה הנבובה: “התחתנתי עם בעלי ולא עם משפחתו” מבוססת על התכחשות עצמית. בני הזוג – כל אחד לחוד ושניהם בצוותא, חייבים לדעת ולהאמין שהזולת נחוץ וחשוב להם והם נחוצים לאחרים. בין אם ירצו ובין אם לא, חייבים הם להתחשב ולחלוק את חייהם עם האחרים (אין חלוקה זו שווה לחלוקה שבין האיש לאשתו). עליהם לחוש את תחושת השייכות החדשה הבאה עם קשר הנישואין. נוצר צורך לאזן, להבין ולהרגיש את החיוניות, השותפות וההישגיות האמיתית של חיי נישואין בכבוד – איזון חשוב ונלמד. פיצול ומריבות של “שלי” ו”שלך”, “משפחתי” ו”משפחתך”, גורמים לזעזועים המסכנים את המשפחה כולה ואינם מיטיבים לבני הזוג עצמם. המתכון: שלום, מלשון שלם, ללא שברים ופרצות, הוא בידי בני הזוג לשבט ולחסד.

“דברי חכמים בנחת נשמעים” – השותפים חייבים לפרוק את אשר על ליבם לעיתים תכופות. דרכם של הכעסים להגביה עוף. שיחות מלב אל לב ברגיעה, בלשון צחה ונקייה, בירורים במקום התפרצות (גם זו מותרת לפעמים, “טובים אלף פיצוצים מהפיצוץ האחד” – חורבן הבית חלילה). הסברים, שבסופם יביאו לסיכומים מקובלים על השניים, ימנעו הערמת בעיות שלא לצורך ופינוי המסלול לבירורים הבאים.
האיום האסטרטגי על התא המשפחתי כיום, הוא האינדיווידואליזם – זכויות הפרט. מעט מאד שומעים על חובות הפרט. רעיון המשפחה היהודית אינו מבטל את אישיותו של מי מבני המשפחה. תפיסת המשפחה כשיתוף מהותי היא מציאות חברתית אמיתית.

הערכה וכבוד בחיי הנישואין

המדרש מספר על אישה חכמה שיעצה לבתה ביום כלולותיה: “בתי, עמדי לפני בעלך כלפני מלך ותשרתיהו. ואם תהיי לו כאמה הוא יהיה לך כעבד ויכבדך כגבירה. ואם תתגדלי עליו, יהיה לך לאדון בעל כורחך, ואת תהיי נבלה בעיניו כאחת השפחות” (עפ”י מנורת המאור.)

הכבוד מבטא את ערך האדם – ככל שקרובים יותר לזולת, קשה לצאת ידי חובת הכבוד בתמידות. האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר: “וידעת כי שלום אוהליך”. אם הוא מכבד אותה, נכנסת ברכה בביתו, כמאחז”ל: “כבדו נשותיכם כדי שתתעשרו”, וכן “לעולם יכבד אדם את אשתו, שהיא תלויה בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם”.

אהבה הדדית יוצרת איחוד בין בני הזוג ומשלימה את שניהם לאחד. מסופר על ר’ אריה לוין זצ”ל שפעם הלך עם אשתו לרופא ואמר לו: “הרגל של אשתי כואבת לנו”- הכאב היה משותף לשניהם.

כאשר בני הזוג מחמיאים אחד לשני ומראים אכפתיות, הם מביעים את ההערכה והכבוד שהם רוחשים זה לזה. מסופר על איש עשיר שהיה גר בירושלים והתהפך עליו הגלגל ונעשה לאביון גמור. הוא נאלץ לעבור לגור בשכונה ענייה וכדי לפרנס את משפחתו היה מוכרח לעבוד עבודת כפיים בתיקון דלתות, עבודה מפרכת שכלל לא היה מורגל בה. השכנים הבחינו שבכל ערב, בדיוק באותה שעה, הייתה יוצאת אשתו מביתם, לבושה במחלצות ומקושטת. לגלגו עליה ואמרו: האם היא לא מבינה שימי הזוהר שלהם עברו? בשביל מי היא מתלבשת כך? אך כאשר נתגלה פשר מעשיה של האשה, פסקו כל הרינונים והחלו השכנים לרחוש לה כבוד והערכה. התברר, שכאשר חזר בעלה מדוכדך מיום עבודה מפרך, כדי לרומם את מצב רוחו, הייתה אשתו מתלבשת וממתינה לו ליד מקום עבודתו. ואכן, כאשר ראה הבעל את אשתו, היה מצב רוחו משתנה מן הקצה אל הקצה.

סביבה תרבותית תואמת לאור ההלכה

“ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוקים, ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה…” (בראשית א’, כ”ז-כ”ח). “ויאמר ה’ אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו… על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב’, י”ח-כ”ד.)

המבנה הזוגי והמשפחתי מבוסס על התפתחות מוסד הקידושין- ההתקשרות בין גבר ואשה. ההלכה מחייבת הכרה מוקדמת של בני הזוג לפני ההתקשרות. הקידושין חייבים בהסכמה מלאה ונעשים מרצונם המלא והחופשי של השניים. הגמרא במסכת קידושין אומרת: “אסור לאדם לקדש את האשה קודם שיראנה, שמא תתגנה עליו”. יום הנישואין הינו כפתיחת דף חדש בחיי גבר ואשה – ראשית נטילת אחריות הדדית. התורה תובעת נישואין מהאדם היהודי, היות שאלו חיים שיש בהם תרומה לשלמות ולבגרות האישיות ולשלמות הבניין הלאומי. על כן, אומרים חז”ל: הנושא אשה, כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים.

לאחר גירוש אדם הראשון מגן עדן, נקבעה חלוקת תפקידים לניהול חיים משותפים על בסיס של זכויות וחובות. על האיש נגזר: “בזיעת אפיך תאכל לחם” (בראשית ג’, י”ט), ועל האשה נגזר “בעצב תלדי בנים” (בראשית ג’, ט”ז). כלומר, עול הפרנסה הוטל על האיש ועול גידול הילדים וניהול הבית על האשה. איש ואשה שגדלו בסביבה תרבותית תואמת לאור ההלכה והמצווה, דורשים בראש ובראשונה “ותלמוד תורה כנגד כולם” – לימוד המביא לידי מעשה. בני הזוג משתיתים את חייהם המשותפים לקיום מצווה זו הלכה למעשה, בתקווה, שבמסע החיים המיועד להם יטיבו להלך ולהישאר בנתיב הנכון והנבון. תמיכה בלתי מסויגת לשילוב ויישום הערכה וכבוד, לטיפוח חיי משפחה יציבים, תרומה לעצמם ולסביבתם.

חשיבות הסביבה התרבותית התואמת נמצאת כבר בסיפור שליחותו של אליעזר, עבד אברהם, בלקיחת אשה ליצחק. אברהם מבין שעל מנת לייסד משפחה בישראל, יש לעמוד על מידות נכונות וישרות. זהו עקרון ערכי חשוב, זהו מאבק בין שתי תפיסות: התפיסה הפרגמאטית הנוטה להשתנות עם כל רוח, והתפיסה הערכית השורשית.

בסביבה תרבותית כזאת, יש והאשה נכנסת לחופה כשהיא מקבלת מרצונה את עול פרנסת הבית – היא העובדת והבעל לומד, למרות שבכתובה התחייב הבעל לפרנס את האשה ולא להיפך (אין בקבלה זו ויתור מצד האשה על מזונותיה כמתחייב מן הכתובה). קבלת עול הפרנסה בנוסף להתחייבויותיה האחרות אינה כפויה עליה, היא הדדית ומוסכמת מראש. פעמים, באה ההתניה מצד האשה דווקא, הרואה זכות לעצמה להיות עזר לבעלה בלימוד תורה.

תרגום המושג: “קדושה בחיי הנישואין” הוא, בניית התא המשפחתי על פי תורת ישראל. חובה על האיש לחיות את חיי הבית כשותף מלא ופעיל, כשהוא מוקיר ומכיר באשתו כעקרת הבית ובסמכותה. דעת חז”ל אינה נוחה מאדם שלא נשא אשה. בסביבה תרבותית זאת הקידושין והנישואין הינם יחידה בלתי נפרדת, דרך-חיים וכלי עזר לעקרון השיתוף על בסיס הערכה וכבוד, המופרים תדיר בצמיחה רוחנית נמשכת תוך כדי לימוד התורה, המשתלבת בהמשכיות רצופה של התורה שניתנה בסיני. התורה – מהווה כיוון, יעוץ, הדרכה וחיזוק הברית הכרותה בין בני הזוג. הקדושה – תכונת טבע קיימת, שאינה בת חלוף, לא נרכשת, קדושה במהות מצד עצם טבעה.
שנו רבותינו: האוהב את אשתו כגופו ומהכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשאים לפרקם – עליו הכתוב אומר: “וידעת כי שלום אוהליך” (יבמות ס”ב.) 

ערכים מוסריים דומים, עידוד גדילה והתפתחות אישית

הציווי הראשון בתורה: “פרו ורבו”, נאמר מיד עם בריאת הזוג הראשון, מכיוון שהוא הבסיס לקיום האנושות כולה. באמונת ישראל – האדם הוא נזר הבריאה. במעשיו הנבחרים הוא ממקם את עצמו בשליטה עצמית, כשראשו על השכל והנשמה שבו, בצירוף יכולת הבחירה והשליטה המתחייבים מן התורה והמצווה, הן המדריכות אותו.

בעלי החיים שמשימתם היחידה היא המשך קיומם, ניטע בהם אינסטינקט ההולדה הבא בעונתו ומסתיים עם מילוי תפקידו. לא כן האדם, ייעודו נעלה ומורם מעל תפקיד ההולדה. הקן המשפחתי נבנה לתיקון עולם במלכות ש-ד-י, לשליטה עצמית. איש ואשה חייבים בתמימות דעים של ערכים מוסריים של להבדיל – להבדיל בין קודש לחול, בין טמא ובין טהור. הבדלה אינה בריחה מהמציאות, אלא המציאות בעצם קיומה. בחירה ובירור בין מותר לאסור, בין רצוי לדחוי, בין יפה למאוס. עיקרון ההבדלה חל על רוב שטחי החיים, ויותר מכל במערכת חיי אישות, אולם אינה פוסחת על הפעילות היומיומית, השבועית, החודשית והשנתית הנעים במעגלים ספיראליים נצחיים.

תיקון העולם ראשיתו בתא המשפחתי המושפע מהאיש והאשה גם יחד. מערכת ערכים מוסריים דומה והבנה כנה במהות חובם, ישמשו תשתית לבניית בניין בר קיימא בעל שורש ומסד להסתעפות הענפים והפירות, שכל הרוחות שבעולם באים ואינם יכולים להם. “קדש עצמך במותר לך” (יבמות כ’, א’) – ערכי המוסר והשליטה העצמית של הגבר והאשה מסתעפים גם בדברים המותרים. הערכים המוסריים מכוונים ומדריכים אותנו להפיק את מלוא התועלת האפשרית לכינון יחסי אישות נאותים, לנאמנות ולמסירות מתמשכים והולכים. ערכים מוסריים המבררים, מנסחים ומתמצתים את רעיון ההערכה והכבוד החיוניים למערכת יחסים יציבה.

במסלול מקביל, יש צורך בעידוד הצימאון הנשי האמיתי ללימוד תורה לשמה, ללימוד בחברותא ולביקור בשיעורי תורה. אנו עדים למכללות ולמדרשות מתרבות ומתמלאות וליבול ספרותי מבורך. צורך החיים הוא תרגול יומיומי של “תן וקח”, שיפור מתמיד בגידול וצמיחה הדדיים, קניית ידע על מנת להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, לפסוע יחד יד ביד עם בן הזוג, עם הידיד – ידיד בלימוד וידיד בהתנסות, לא להישאר ולא להשאיר מאחור את האחר, שותפות מלאה. “כה תאמר לבית יעקב (אלו הנשים) ותגיד לבני ישראל (אלו האנשים) (רש”י,שמות י”ט, ד’), “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים…” (מסכת אבות א’), כך הולכת התורה ונמסרת המסורת מאב ואם לבן ולבת, מרב לתלמיד ומדור לדור. הרבה חידושים נתחדשו בתורה במהלך הדורות, אך כל חידוש חייב שיהיה מעוגן במקורות ויעמוד במבחן הביקורת של המסורת הצרופה, אם הוא אכן משתלב בהמשכיות של התורה שניתנה מסיני.

אמון הדדי והבעת יחס חיובי

רבי עקיבא ורחל אשתו הם מושא חלומותיהם של כל הזוגות השואפים להגיע לאהבה זכה וטהורה, לשלום בית מוחלט, להערכה וכבוד, לזהות רגשות ורצונות מופלאים ואחדות דעים תמימה בין בעל לאשה.
המשפחה היא המוסד החברתי הדרוש ליצירה רצויה של היחיד ולהמשך התפתחותו. היא מביאה שני אנשים לפעול בתיאום כדי להביא יצור נוסף לעולם, ולהשתתף בזה בהמשך מעשה היצירה עם הקדוש ברוך הוא. המרכיבים היסודיים לשיתוף פעולה פורה הם האמון ההדדי, היחס החיובי והבעת הוקרה והכרה של בני הזוג זה לזה, ותרומתו של כל אחד מהם לעיצוב ולחינוך הנולדים לחיות כיחידה משפחתית מגובשת, שתעצב את אישיותם ותגדלם לאנשים, שימלאו גם הם את ייעודם בבוא הזמן.

הקמת משפחה היא חובה ולא רק זכות. להצלחת התפתחותה היא חייבת בכל הסממנים והמרכיבים שנמנו לעיל ויותר. השאלה הראשונה שנשאל היהודי בעומדו לדין בעולם הבא: “הנשאת אשה” ? (שבת ל”א, א’). האשה לא נבראה רק כדי ללדת ילדים, אלא שותפה מלאה בבניית המשפחה. גם אם אדם נשא אשה בצעירותו ומתה אשתו – “ישא אשה בזקנותו” (יבמות ס”ב, ב)

המשפחה היא החממה למילוי ייעוד האיש והאשה בעולם. חיוני הוא לחזק את התא היסודי הזה ולבססו על אמון הדדי ויחס חיובי. שניהם תלויים זה בזה לעיצוב השותפות המובילה ליציבות. המשפחה היא הקן לאהבה כנה ומתמשכת לאורך כל חיי הנישואין. קביעות היא תנאי הכרחי ובלעדי, המאפשר את עידונם ועלייתם של חיי האישות. האשה אינה באה כפתרון לבעיה. היא מרכיב יסודי בשלמות האישית של החצי השני, השווה בערכו למחציתו הראשונה – המחצית לכשעצמה לא תגיע לעולם למלוא השלמות. האשה מגיעה לשיא משימתה עלי אדמות במילוי יעודה כשהיא נישאת. כשם שהאיש ממלא את ייעודו בנישואיו, ועל שניהם כאחד מוטלת חובת שלום הבית. “כל המשים שלום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו משים שלום בישראל על כל אחד ואחד, וכל המטיל קנאה ותחרות בביתו כאילו מטיל קנאה ותחרות בישראל” (אבות דרבי נתן א’, כ”ח). האדם השלם עם עצמו יתייחס בשלום ובחביבות עם אשתו ובניו, ומי שחי בפירוד עם עצמו, ישליך את אי שביעות רצונו על אשתו, וממנה לכל הסובבים אותו, ומהם על הכלל כולו.

“ואהבת לרעך כמוך)…” ויקרא י”ט, י”ח). הצעד הראשון הוא: “עבוד עם עצמך”, למד היטב ודע את אופייך, הכר את מהותך, ברר את תכונותיך, אילו מידות צריכות חיזוק ואילו צריכות שמיטה והשלכה מוחלטות. רק אז תוכל לתת את היחס הדרוש לביסוס הבית על מסד איתן ובריא, ותביא שלום לביתך. השלום בין איש לאשתו אינו רק ברכה כשהוא לעצמו, אלא גם כלי שמחזיק ברכה. “אין לך כלי שמחזיק ברכה לישראל יותר מן השלום” (ירושלמי, ברכות ב’) – הכלי המחזק והמחזיק את הברכה שבירך הבורא את האיש ואשתו עם היבראם הוא השלום – שלום בית.

כל אדם זקוק להערכת הסביבה, ועוד יותר מהם להערכת הקרובים אליו, והחשוב לו ביותר הוא הערכת בן זוגו. הענקת כבוד והערכה לשני, ובפרט לבן הזוג – היא אומנות. אולם כדי שאדם יוכל להעריך, הוא חייב קודם כל ללמוד להעריך את עצמו, ואז מתוך תחושה של שביעות רצון והערכה עצמית, ייקל עליו להעריך ולכבד אחרים, וממילא יכובד ויוערך גם הוא.

סיכום

אחרית דבר:

“זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם” (בראשית א’, כ”ז) כי ע”י זה שנבראו כיחידה אחת

 והופרדו מגיע האדם לשלמות ולאחדות הבאה לידי ביטוי רק לאחר נישואיהם, של

בני הזוג. יתרה מזאת נאמר: “לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו”(בראשית ב’

י”ח) האדם ממהותו שואף להקמת הקו המשפחתי ולמילוי יעודו זקוק לעזר כנגדו – לעזר

ממולו שע”י זה יצמח לאשיות טובה יותר ומעודנת יותר.

“על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו לבשר אחד” (בראשית ב’, כ”ד)  “ודבק” תורתנו

הגדירה שהחיבור והאיחוד בין בעל לאישה, יוכל להתקיים ע”י דבק, ואין דבק אלא השכינה

 הקדושה שבניהם שע”י שמתנהגים בקדושה ובטהרה, בכבוד הדדי והערכה איש לרעהו

 זוכים כמו שנאמר:”איש ואישה זכו שכינה בניהם”

ההדרכה לחיי נישואין מביאה את החתן/הכלה לכישורים ותובנות הנדרשות להם בבואם

לבנות את התא המשפחתי, כשמגיע קונפליקט המהווה אתגר לזוג ויעמיד את השלום

שבניהם במבחן המציאות. יוכלו להעזר בכלים שרכשו בהנחיה לחיי הנישואין וע”י זה הקשר

שיבנה בניהם יהיה קשר של אהבה אחווה שלום ורעות. הערכה וכבוד הדדי, שביעות רצון

מהחיים המשותפים, הרמוניה נפלאה.

אני תפילה לבורא יתברך, שתזכה את בניך ובנותיך להקים בתים נאמנים,

על אדני התורה והיראה, הקדושה והטהרה.

בתים שתרבה בהם אהבה, אחווה שלום ורעות.

” יהי רצון לבנין עדי עד”

ביבליוגרפיה

דר’ סוזי שושני – גבריות נשיות של זוגות נשואים , ניסן תשלו
סיגל ליבני – סיבות לגירושין של זוגות צעירים בישראל / אוניברסיטת בר אילן , תשס
דר’ רינה שחר – שביעות רצון מחיי הנישואין / מגמות לז (3) 254-274 , 1996
הרב שמחה כהן – הבית היהודי ח”א עמ’ 10 , תשנה
מהר”ל מפראג – באר הגולה   באר רביעי ,   נתיבות עולם  נתיב גמ”ח פרק ד
תלמוד בבלי – מסכת יבמות דף סב:
תלמוד בבלי – מסכת קידושין דף ז.
טור – אבן העזר סימן א
רמב”ן – בראשית ב כד
יעב”ץ – פרקי אבות פרק ב יב
דר’ עדה למפרט – האבולוציה של האהבה עמ’ 94 / ספרית האוניברסיטה המשודרת / הוצאת משרד הביטחון  (ארגון  “מנוף”)
יעל גנור  ודר’ סורל קאהן – ההבדלים בין המינים ביכולות קוגנטיביות בקרב ילדים עמ’ 5 / מכון הנרייטה סולד, תשנא  (ארגון  “מנוף”)
ר’ שמשון רפאל הירש – בראשית ב יח
דר’ שניאור הופמן –   נפש – רבעון לפסיכולוגיה  2001:9
הרב שמחה כהן – הבית היהודי ח”א עמ’ 190
מהר”ל מפראג – גור אריה בראשית ב יח
הרב שמשון רפאל הירש / פירושו לספר בראשית / הוצאת מוסד יצחק ברויאר תשמ”ט.
סידור עולת ראי”ה / הרב אברהם יצחק הכהן קוק / חלק א’ עמ’ ע”א / הוצאת מוסד הרב קוק תשמ”ה.
איש וביתו / הרב אליהו כי טוב / “יד אליהו כי טוב” בית הוצאת ספרים ירושלים תשל”ח.
הרב אבינר / פרקי אהבה / בהוצאת ספרית חוה תשס”א.
שיעור של הרב מוטי אלון – תשס”ד – על ספר בראשית.
שיחות הרב צבי יהודה קוק / החוברת איש ואישה / בהוצאת עטרת כוהנים.
החוברת – עיטורי כוהנים – חשוון התשנ”ג – גיליון 93.
“שווים אבל שונים” / מאמר של הרב אליעזר מלמד שהופיע בעיתון “בשבע” בשני חלקים. בתאריך: ט”ז אב תשס”ג. המאמר השני: “המעלה הנשית הנסתרת” (איש ואישה – חלק ב’) כ”ג אב תשס”ג.
קֶצֶר / ד”ר דבורה טאנן / בהוצאת מטר 1990.
גברים ממאדים ונשים מנוגה / ד”ר ג’ון גריי / הוצאת “אור עם” 1994.
מאדים ונוגה ומערכות יחסים / ד”ר ג’ון גריי / הוצאת “אור עם” 1996.
1לסדר את המיטה הזוגית / ד”ר צביה גרנות / הוצאת זמורה ביתן 2001.
הקשר הזוגי / ד”ר רינה קורן / הוצאת ספרים “אח” 2002.
“לדעת להיכנע” / לורה דויל / מודן הוצאה לאור 2002.