מבוא:
הנישואין הם אחת התחנות החשובות ביותר אותן טבע הקב”ה בדרך חייו של האדם. מאז טבע הקב”ה את מטבע הפסוק: “לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו”, נעשה פרק הנישואין נקודת המפנה החשובה ביותר בקורות האדם. כיון שכך, מן הראוי להקדיש לנושא זה מחשבה כיאה לו.
תהיה זו איפוא איוולת חמורה במידה ובטרם הנישואין יוקדשו מירב המאמצים והמשאבים לפרטים השוליים והטכניים כדוגמת יום הטכס, הביגוד והצלם, התזמורת והפרחים, הכבוד וההסעה וכל שאר הסעיפים הזוטרים יחסית, בעוד לא תינתן המחשבה וההתייחסות המתאימה והנדרשת על הבנת המיוחד שבמוסד הנישואין עצמו והמשמעויות הנלוות אליו.
כל הפרטים הטכניים שוליים, אמורים לספק לכל היותר נעימות לשעות ספורות וידועות מראש, ועל כן אין כל הגיון בכך כי דווקא פרטים טכניים אלו הם אשר יתפסו את מירב המחשבה – על חשבון חיי הנישואין עצמם אשר אמורים להתמשך בטוב ובנעימים על פני שנים רבות, והם אף מהווים את הבסיס להעמדת דורות ההמשך.
אם כן, החשיבה וההכרה בערכיותם של חיי הנישואין ובהשלכותיהם, חשובים ונחוצים לאדם החושב. נשאלת איפוא קודם לכל השאלה – נישואין לשם מה?
נישואין מדוע?
ציטטנו לעיל את הפסוק “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. לשון התורה הינה תמיד שפה המדוברת בלשון חיובית ועדינה, ולכן כתבה התורה את הביטוי “לא טוב”. אולם בעצם, מה שצריך היה להיכתב הוא: “רע היות האדם לבדו”.
אם כך הוא הדבר, מסתבר כי חיפש הקב”ה את השותפה לחיים של האדם, והביאתו אל האדם בדמות האשה.
רש”י מפרש את הפסוק הנ”ל [“לא טוב היות”], כדלהלן:
“לא טוב היות וגו’, שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב”ה יחיד בעליונים ואין לו זוג וזה בתחתונים ואין לו זוג”.
אם כן רואים אנו, כי האדם נברא יחידי, הוא בא לעולם בודד ויחידי, ואפילו אשתו נוצרה לאחר מכן.
לענין זה למדונו חז”ל:
“לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא…”.
דורות שלמים עתידים לצמוח מאדם אחד. אם כן, האדם צריך להכיר את מעלותיו, את ייחודו ואת חשיבותו בעולם, אולם יחד עם תחושת היחידות השתולה בנפשו של כל אדם, מצויה בו גם שאיפה בריאה להתאחדות עם הזולת ועם החברה בה הוא חי, והוא שואף לתקשר עם האנשים הסובבים אותו ומחפש להעניק מעצמו. לזאת הוא מסוגל רק לאחר שהאדם מכיר בערך עצמו, וכדבריו של הלל הזקן:
“הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי..”.
מחד גיסא, כל אדם הינו “עולם מלא” בפני עצמו, אשר מוטלות עליו מטלות ייחודיות שאין דוגמתן לזולתו, ואשר רק הוא מסוגל לבצען, ואילו מאידך גיסא, אם יסתגר האדם ולא ישתף את חייו עם זולתו – ויחיה כבריאה עצמאית נטולת שיתוף – למה הוא נחשב?
שאיפה זו להתאחדות מושכת את האדם לקרבה אנושית, המתבטאת בנזקקות לחברה אשר מובילה אותו בסופו של דבר לנישואין.
בספר “טובים השניים” מוצאים אנו 10 יעדים שהאדם מוצא לעצמו בדרכו לנישואין ואשר אותם הוא מנסה לחפש, ואלו הם:
1. רגשות חום:
אהבה של רעות כרותה ברגשות אמיתיים ועמוקים ורצון לשמוע אותם;
2. איכפתיות:
לבטא לבן הזוג שהוא חשוב לך ולדאוג לשלומו;
3. ביטויי חיבה:
לבטא את הרגשות במילים;
4. קבלה:
לקבל את בן הזוג ללא תנאי, גם כשישנם חילוקי דעות;
5. אמפטיה:
להבין את השני ולנסות לחוות את מה שהוא מרגיש;
6. אינטימיות:
אפשר לשתף האחד את השני ברגשות, בפחדים בדעות ובשאיפות, ברצונות עמוקים וכמוסים, יכולת לחלוק קרבה ואף ריחוק;
7. ידידות:
להרגיש את בן הזוג כידיד הטוב ביותר;
8. הסבת קורת רוח:
לשאוף לגרום לבן הזוג אושר ולעשות את הדברים אשר יביאו לכך;
9. תמיכה:
שתהיה הרגשה לזוג שאפשר לסמוך האחד על השני במצבים וגם במצבים קשים;
10. קרבה:
הרגשת הנאה בזמנים שמבלים יחד ובתחושה מיוחדת של קשר שאף אחד אינו יכול לחדור אליו באמת, בני הזוג מרגישים נאמנות הדדית ורצון להיות יחד ולחלוק את חוויותיהם בעיקר זה עם זה;
המאפיין המשותף של כל “עשרת הדברות” דלעיל הוא הרצון להתאחדות ולחברה, וכאשר רצון זה מצליח, אות הוא כי הנישואין התייצבו על מסלולם הנכון.
חשיבות הנישואין לגבר ולאשה:
כך לימדו אותנו רבותינו:
“…אילו נאמר קניתי איש ה’ היה הדבר קשה אלא את ה’ א”ל (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם שאין אתם יודעים לדרוש אלא את ה’ לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה נבראת מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה”.
כל אומן היוצר כלי מצרף אליו “הוראות” כיצד לעשות בו שימוש משכיל. אף הקב”ה – בורא העולם ויוצר האדם – נתן לנו תורה ומצוות על מנת להורות לנו דרך חיים. המצווה הראשונה בה בחר הוא ליתן לעמו לפני כל השאר הינו “פרו ורבו”. רצונו של הקב”ה בעולמו שהוא אכן ימשיך להתקיים הלאה, וכפי שנאמר:
“כִּי-כה אָמַר-יְהוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יצֵר הָאָרֶץ וְעשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא-תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד”
לעומת הפסוק:
“וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים” .
הקב”ה טבע בברואיו את רצון היצירה, באשר לכל אדם מעיין טוב שופע של נתינה, והוא יכול להעביר את רצונו הלאה לדורות הבאים. ולכן, באקט הנישואין בעם ישראל הוא אקט הבא להמשיך את עולמו של הקב”ה ואת העולם אשר ברא. הנישואין הם בבחינת “לעשות” קרי: לעשות בהווה ולהמשיך את עולמו הנפלא של הקב”ה, יצירה אשר יכולה ותבוא לעולם רק באמצעות נישואין מקודשים בדרך התורה.
כך למדנו במסכת יבמות:
“א”ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם“.
מדוע קרא אותם הכתוב “ויקרא שמם” [אדם] לשון רבים? בא הכתוב ללמד שאינו נקרא אדם אלא לאחר שנשא אשה. בתורה מצאנו כתוב:
“עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”.
כך פירש הרמב”ן פסוק זה: “כל השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם”. כלומר: רק באמצעות הנישואין והאיחוד בין שני בני הזוג יכול האדם להגיע לשלמות גמורה.
מדוע, בעצם, חשובה הנישואין כל כך? מספר לנו המדרש על הלל הזקן כך:
“…דבר אחר, ‘וכי ימוך’ הדא הוא דכתיב (שם יא) ‘גומל נפשו איש חסד’ זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך? אמר להם לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה זו? אמר להן לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו וכי זו מצוה היא? אמר להם הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ב) ‘כי בצלם אלהים עשה את האדם’ על אחת כמה וכמה…”.
במילים אחרות: הלל הזקן אמר להם כי אדם צריך לדאוג לאינטרסים של עצמו. הוא צריך לאכול ולשתות, להתרחץ, ללמוד וכו’ עד לגבול מסויים. אבל ברגע שהאדם רוצה לעצב את אישיותו האמיתית, הוא צריך ללמוד לחיות בחברה. בנישואין יש לאדם הזדמנות לעצב את אישיותו, משום שהוא מווה למעשה אבן הבוחן למידת התמסרותו לתיקון המידות. הנישואין מסוגלים לעקור את האנוכיות שבנו ולנטוע במקומה את אהבת הזולת.
ניתן לפתח את השליטה העצמית ואהבת הרע שהוא כל כך חיוני לתהליך בגרותו של האדם.
חשיבות הנישואין לגבר:
כך כתב שלמה המלך ב’קהלת’:
“רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶש”.
התורה נקראת על שם החיים.”תורת חיים” – “עץ חיים” – “חיי עולם”, וכן התורה נמשלה לאשה. כך אמרו חז”ל:
“כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה”.
אם כן, יסודות התורה – שהם היחס אל הקב”ה באמונה ובאהבה, נעשים מציאותיים בנישואין, כאשר הנאמנות, האהבה והיחס בין האשה לבעלה מרגילים את הנפש ומשמשים דוגמא ליחס ישראל אל הקב”ה. אם כן, מבינים אנו כמה חשובים הנישואין, כי ע”י הנישואין הגבר מגיע בעצם לחיים האמיתיים, לחיים הנכונים, ורק ע”י הנישואין הוא יכול להגיע לחיי תורה אמיתיים.
שנינו במסכת גיטין:
“א”ר יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי…”.
אם כן, לומדים אנו מרבי יוסי, שכשהגבר נשוי יש לו בית! ובית כולל הכל דבר המתבטא בכל המישורים, הפיזי, הרגשי והרוחני.
נגענו איפוא בחשיבות הנישואין לגבר, ונעבור עתה לחשיבות הנישואין לאשה.
חשיבות הנישואין לאשה:
כל בת המגיעה לגיל 12 מקבלת על עצמה את עול המצוות. אם כן, מגיל זה היא מקיימת מצוות, ואף יש בידה לקיים את 2 המצוות מתוך שלושת המצוות שהאשה מצווה בהן – הדלקת הנר והפרשת חלה. אך בדרגה זו היא נשארת עד לנישואיה, שאז היא מקבלת על עצמה את המצווה השלישית – מצוות נדה. על ידי מצוה זו היא עולה בדרגה ויכולה לעלות ולהתעלות.
במגילת רות מצאנו כתוב:
“יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאן ָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה”.
הקב”ה ברא את עולמו כדי להשפיע על העולם. הקב”ה הוא כזכר והארץ כנקבה שהיא מושפעת ממנו. העולם מתנהל ע”י החסרון, והארץ חסרה את הגשם אותה היא מקבלת מן השמיים. כך תמיד יש את צד החסרון ובא הצד השני ומשלים את החסר. כך האשה אומרת: “שעשני כרצונו” – עשה אותי חסרה, ובא הגבר ומשלים את צד החסרון שלה. ולכן, האשה הנמצאת בבית אישה – שם מתמלא כל חסרונה, ובבית אישה אין טרדה אשר תפר את שלוותה הנפשית היסודית. ע”י הנישואין היא מתאחדת ושמחה, וכך ביחד הם יגברו על משברי החיים.
אם כן, ע”י שהאשה נשואה, היא מקבלת מבעלה את כל השפע שיש לה, על פי הכתוב:
“וַיּאמֶר הָאָדָם זאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זּאת”.
מסביר על כך השל”ה הקדוש: כל זוג הוא כעין זיווג אדם וחוה. כמו שהעולם כולו תלוי בקב”ה ובלעדיו אין כלום, כך האשה כולה לוקחה מהאדם-מבעלה, והיא תלויה בו וממנו מגיע לה כל הברכה שלה”.
“זכר” -בגימטריה ברכה. “ואל אישך תשוקתך”. ז”א, אל הברכה שלך את שואפת, ואשה שיודעת זאת יש לה ברכה בחייה, כי שם, אצל אישה, היא תמצא את כל מבוקשה בעולם וממנו תקבל את כל עולמה הפיזי, הרגשי והרוחני.
תפקיד הגברים בעולם הזה הוא שמירת התורה והמצוות, והנשים במה קא זכיין? השכר שיושבות וממתינות לבעליהן ומוליכות את ילדיהן לתלמוד תורה, וכמובן שלזכות זו מגיעות הנשים רק באמצעות הנישואין.
מכיון שהאשה הינה בטבעה מאוד שותפותית, הנישואין עבורה דבר חשוב ביותר. ביום הנישואין היא מקבלת שותף לחיים, שבו היא מצליחה לבטא את הצורך השותפי שלה. יש לה תמיכה שאשה מאוד אוהבת, היא מרגישה כי יש לה גב חזק להישען עליו, וכמובן שיש לה את המקום הנכון לבטא אהבה, חיבה, חום וידידות, שהם כמו אויר לנשמה. האשה, ע”י הנתינה הרבה שלה, מגיעה לשמחה אמיתית ומאושרת. אם כן, נוכל להבין שעל ידי כך שיש חשיבות רבה לנישואין לגבר, ובאותה מידה חשיבות רבה לנישואין לאשה, הרי שהנישואין מביאים אותנו לאושר עד אין גבול.
האושר בנישואין עד אין גבול:
“וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם… וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד…”.
משכילה ה’ את מעשה הבריאה – שמיים וארץ – דומם, צומח וחי, “וירא אלוקים כי טוב”, הנה כלתה מלאכת בריאת העולם שהוא האמצעי לתכלית האדם. האדם נברא להשתמש בכל האמצעים הקיימים בבריאה ולהפעיל את כוחותיו הרוחניים שבהם חננו ה’. כל זאת במטרה להשכיל בענייני האמונה ולהביא את הבריאה לתכליתה שהיא השראת השכינה בעולם. והנה, רק אז – משנברא האדם זכר ונקבה – נשלם מעשה הבריאה ולכן נאמר: “טוב מאוד” [ספר עקידת יצחק].
ה’ ברא את אדם וחוה להיות שותפים במעשה בריאת העולם ולהביא את העולם לתכליתו – ללכת בדרכי התורה. איש ואשה פועלים יחד להשתית חיי תורה בעולם. האיש בייעודו בתלמוד התורה והאשה ייעודה עזר כנגדו – בתבונתה תעזור לו להגיע לייעודו, וכך ביחד הם ישכילו ללכת בדרכיה – דרכי התורה, כי רק בה “מלכים ימלוכו”. איש ואשה שני מלכים בשני כתרים. ז”א, נבין מכאן את תכלית העולם יכולים לקיים רק על ידי הזוג שנישא שמגיעים לדרגה של מלכים… [עפ”י מדרש רבה ט’ א’].
למדונו חז”ל במסכת יבמות כדלהלן:
“אמר רבי תנחום א”ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה. בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך. בלא ברכה דכתיב להניח ברכה אל ביתך. בלא טובה דכתיב לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה”.
כיצד ניתן להבין זאת? והרי לכאורה נראה הדבר תמוה, וכי אדם ללא אשה אינו יכול להגיע לשמחה? שאין שמחה לאדם אלא בשעה שדרכו אל המחר מאירה לפניו, וזה עולמו של מחר חושך בעדו.
בלא ברכה? שאין ברכה לאדם אלא בשעה שזורע.
בלא טובה כיצד? שאין טובה לאדם אלא אם יש עימה אחרית וזה כורת אחריתו.
בלא תורה כיצד? שכל עיקרה של תורה שהיא ככלי אומנות ביד עוסקיה לחדש בהם עולמות, כשם שהיתה כלי אומנות ביד הקב”ה וברא בה את עולמו, וזה מחריב עולמו ועולמם של זרעיותו.
בלא חומה כיצד? שאין לאדם מעמד איתן בעולמו ולא מגן ומחסה מפני הרוחות הרעות והיצרים הרעים, אלא בביתו – וזה פרוץ לכל רוח זרה.
בלא שלום כיצד? שאין האדם זוכה לשלום בתוך נפשו ולשלום עם כל העולם כולו, אלא אם שדהו זרוע ויבולו מבורך, מתוך שהברכה מצויה לו בביתו, שלום לו עם הכל וזה רואה לאחרים שהברכה מצויה להם בביתם, בניהם כשתולי זיתים… רק נחלתו שלו בלי ברכה. כיצד יעשה שלום משכן בלבבו? נמצא שכל ימיו מלאים רוגז, קנאה וקטטה, וכשם שאינו שלם עם הבריות כך ליבו אינו שלם עם עצמו.
אם כן אפשר להעביר את הכל לדרגת החיוב. לכל מי שיש אשה יכול להגיע לשמחה, טובה, תורה, חומה ושלום, ואם ישקיע עוד בנישואין יעלה במדרגות אלו עוד ועוד, ואיזה אושר יש עוד בחיים כשיש לאדם את כל אלו.
בספר “יש נישואין מאושרים” כותבת הסופרת לאחר מחקר של 50 זוגות שאמרו על עצמם כי הם חיים חיי נישואין מאושרים, כי בבסיס כל נישואין טובים ניצב הקשר הגרעיני שנוצר מהתאמה מודעת ובלתי מודעת של הצרכים והציפיות של הצדדים. גרעין זה משקף את מה שכל צד רוצה ומצפה מהשני, ציפיות המושפעות מיחסים שבחלקן בינקות, בילדות ובגיל ההתבגרות, אך הן זוכות לעיצובן הסופי בתוך מערכת הנישואין, וגרעין זה מייצג את ההשקפות המשותפות שקירבו את בני הזוג לנישואין, ואז הם רואים עתיד משותף, ורוד ונעים כי זה אני ואתה ואנחנו.
רוז פוסטר סטוקס כותב:
השחקנית ג’ניפר לופז אמרה:
אם כן, לאחר ההקדמה הארוכה הזאת נלמד מה עלינו “לעשות” כדי “שזה יעבוד”!
שיעור מס’ II:
האמונה והאמון:
אם כן, נתחיל בדבר החשוב ביותר בחיי היהודי ובחיי הבית היהודי – האמונה.
כך כתוב בפרשת לך-לך:
“וַיּאמֶר יְהוָֹה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶך”.
באיזה כוח עוזב אברהם אבינו את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו? בכוח האמונה. אברהם אבינו נמצא במקום בטוח, מקום המוכר לו מאז לידתו ובסביבתו הטבעית. הוא עוזב מקום זה רק בגלל סיבה אחת, והיא: כי כך ציוה עליו הבורא, והוא האמין כי כך טוב לו וכך צריך הוא לעשות. האדם עוקר את רגלו מהקרקע על מנת להוליכו למקום אחר. אך מנין לו כי בכלל יהיה לו “מקום אחר” להניח בו את כף רגלו? האמונה כי כך יהיה מניע אותו לעשות כן. כך הוא גם המצב כאשר אדם נכנס לסניף הבנק ומפקיד בו את כל הונו. יוצא איפוא, כי חיינו מנוהלים באמצעות כוח האמונה. מה היא אותה אמונה? כוח האמונה זהו כוח של חיבור בין שניים הפועלים האחד מול השני בצורה של משפיע ומקבל, אולם 2 השותפים פועלים יחד בשותפות למטרה אחת, כי כל אחד מהצדדים זקוק לשני על מנת להגיע לאותה תכלית שאליה הוא מנסה להגיע.
לדוגמא: השמיים והארץ הפועלים בשיתוף פעולה מלא, למרות שהמרחק ביניהם רב. השמיים משפיעים את הגשם על הארץ, ואילו הארץ משתף פעולה בכך שהוא מזריע זרע ומצמיח, והאחד אינו יכול לתפקד לולא השני. לשיתוף פעולה שכזה ניתן להגיע רק באמצעות האמונה שהרי כאשר האדם טומן את זרעיו באדמה, יודע הוא אל נכון כי אין בכוחו להצמיח מהם פרי. הוא נותן את חלקו המסתיים בהזרעת הזרע, ומאמין בבורא העולמים כי יפעל את פעולתו ויצמיח את שדהו.
כך גם אנו בכל תחום בחיינו. אנו יודעים שאנו פועלים באמונה, ויתכן כי נדמה לנו שברגע זה אנו מפסידים זמן או כסף, אך מכיון שצוונו לעשות כן ע”י הקב”ה, יודעים כי יצמח לנו טובה מכך, כמו אברהם אבינו שעזב את בית הוריו ואת חוג מכריו הקרוב [את ארצו ואת מולדתו] וגלה למקום ניכר רק בהסתמך על ההבטחה האלוקית כי בעתיד יהיה לו טוב.
לכן, אם יוצאים אנו מנקודת ההנחה הנ”ל, ויודעים אנו אל נכון כי אף שהאיש והאישה שונים כל כך האחד מהשני בגופם ובנפשם, וכי הם פועלים בשטחים שונים באופן רחוק זה מזו, אולם באמונה הם יוצרים את ברית הנישואין והברית הזו הינה הברית הרחבה והאמיצה ביותר המייצגת את כוח האמונה במלוא עוזו ותוקפו, כשלברית זו נכנס האדם כולו – גופו ונפשו – וכל פעולותיו על מנת להצליח בכל תחום שהוא מרוכזים בבית אחד.
אם כן יודעים אנו, שהקב”ה מזווג זיווגים שהרי למדנו:
“אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני”.
אנו נחיה תמיד בתחושה של “אמונה” שזיווגנו משמיים הוא, ולכן נתאמץ יום יום אחד למען השני כדי שנצליח כל אחד מאתנו לתת את חלקו בצורה הטובה ביותר בנישואין, כי בני האדם הם היחידים שניתן להם היכולת לצמוח ולממש את הכוחות הטמונים בקרבם ולהתרומם מעל לנטיותיהם המולדות ולפתח את עצמם בכיוונים השונים מתכונותיהם הטבעיות. או אז, על ידי עבודתם שבאה מכוח האמונה, יצליחו חיי הנישואין שלהם ויתנו את הפירות הטובים ביותר, שעה שעה יום יום.
מתוך המילה “אמונה” נגזרת מיד המילה “אמון”. בחיי הנישואין יש לכל אחד מבני הזוג את תפקידו שהוא נאמן לו – הוא מנוי עליו, והוא נאמן שהוא ימלא את תפקידו בנאמנות.
ברגע שיש את האמון במערכת חיי הנישואין, וכל אחד מבני הזוג מנוי ובטוח כי בן הזוג השני יבצע אף הוא את תפקידו, הרי שחיי הנישואין שלהם יהיו רגועים בטוחים ומאושרים, עד כדי כך שאמרו לנו חז”ל:
“אמר ר’ אמי אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. וא”ר אמי, בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה. מניין? מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב”ה על אחת כמה וכמה”.
מה שמפעיל את השפע בעולם הזה הוא האמון שבין איש לאשתו. כמה שיש יותר אמון בין בני הזוג בעם ישראל כך יורד יותר שפע לעולם. אם כן, כאשר אנו פועלים עפ”י החוקים שהקב”ה נתן לנו ויש לנו את האמונה בבורא העולם, אז אנחנו מקימים את חיי הנישואין גם פי החוקים האלו. הבעל עושה את תפקידו עפ”י חוקים אלו וכך גם האשה. במצב זה נוצר אמון בין בני הזוג, כי הם יודעים שכל אחד מהם משקיע את חלקו למען השני ויוצרים את החיים הנכונים לפי התורה והמצוות, ומגיעים יחד למטרה הנכספת.
אם נחיה את חיינו בדרך האמונה נוכל להגיע למאמר הכתוב:
“וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'”.
נוכל להמשיך את התקופה היפה של האירוסין לכל אורך חיי הנישואין, “וארסתיך לי לעולם…”.
הרצון והכבוד:
לאחר שהבנו את הדרך לחיי נישואין עילאיים ע”י כוח האמונה, נוכל ללמוד כיצד להגיע לדרך זו – ונתחיל אם כן בנקודת המקור שהוא: “הרצון”.
למעשה, כל דבר שאדם עושה מתחיל ב”רצון”, כי אם אין לו את הרצון להגיע ליעד מסויים, ברור שלא יגיע לשם לעולם. עבודתנו היא להעביר מהשגה שכלית לבנין שבלב את רצוננו, ואז לתרגם זאת למעשים. אנו שומעים חזור ושמע את הקבוע בשולחן ערוך: “אין לך כשרה בנשים אלא שעושה רצון בעלה”. תוכן המיזוג והשיתוף שבבית הוא, שהאשה תשלים ותביא לידי גמר את ההתחלה של האיש. אם כן, הכוונה היא שהרצון הוא התחלת כל מעשה, והעשיה היא הגמר והסוף שלו. זאת אומרת: האיש יביא את הרצון, קרי, יתווה את דרך החיים ויתחיל לילך בה, ואילו האשה תביא לידי “סוף מעשה” בחיים המלאים הנוהגים בבית והמסוגלים לעבור לדור הבא.
הדברים, אם כן, עמוקים מאוד, ואם תדע האשה שבכל פרט ופרט היא מקיימת את המטלה שלה כפי שניסח זאת הרמב”ם:
“ותעשה כל מעשיה על פיו.. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאוות ליבו ומרחקת כל מה שישנא”.
הכוונה היא, שחלק מתוך מעשי האדם בא מתוך מחשבה תחילה, למטרה ברורה ובדרך מתוכננת. אולם, בחלק גדול של מעשיו האדם מתהלך בלא מחשבה לפי נטיות נפשו ומידותיו. עבודתם של הזוג הנשוי להגיע למיזוג ושיתוף בשני הדרכים הללו. כוונת הדברים, שהבנתה של האשה את רצונותיו של בעלה יהיו לה כל כך ברורים כמו שהם ברורים לו עצמו. כפי שהאדם עצמו מהלך ונמשך אחר דרכי ליבו ומוצא את האופן הנעים והנוח לו, כך “אשתו-כגופו” “מהלכת בתאוות ליבו” מתוך עצמה אל מה שהוא טוב ונאה בעיני בעלה, ובזאת מתגלה הקשר האמיתי של הנישואין, בו פועלים האיש והאשה בנפש אחת.
ע”י שהאשה עושה את רצונו של בעלה ומממשת את תאוות ליבו, עליה נאמר:
“בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר”.
הבעל סומך עליה ובוטח בה, ורגוע בחיי ועל ידי כך מגיע לאושר אמיתי בחיי הנישואין. אם הגישה לנישואין הינה גישה של רצון טוב והאשה עסוקה ומחפשת תמיד את מה שמשמח את ליבו של בעלה, מרגישה אף היא סיפוק רב שהרי היא יודעת שעושה היא את תפקידה וכך גם היא מצליחה להגיע לאושר אמיתי בנישואין, והנישואין שלהם מנשאים אותם כך שעול הנישואין הופכים להיות על – שעולים הם מעלה מעלה.
ע”י כך שהאשה מסתכלת על בעלה כמו שר או מלך, אנו מבינים כי יחסה של האשה צריכה להיות כך. אם כן, כיצד נוצר תחושה ל”מלך” הוא אכן “מלך”? על ידי נתינת הכבוד ולהראות לו את הכבוד שנותנים לו.
בדרך כלל, כשאנשים קרובים מאוד האחד לשני אין הם מקפידים על כבודם האחד מהאחר, וזה גם מה שקורה בין בני זוג. כיון שכך יש לשים לב לנקודה הזו ועל כל אחד מהם לשמור על כבודו של זולתו. איזהו האוצר הגנוז לו לאדם שהוא יכול להיות ניזון ממנו תמיד, איזהו המעיין שמימיו מתברכים תמיד והם מרווים לו לאדם ונותנים לו שלום בית ואושר תמידי, מפריחים בו אהבת אמת שגוברת ועולה תמיד? אוצר זה, מעיין זה – כבוד שמו.
הלב ההוגה כבוד לחברו מתאהב על חברו. זו אהבת אמת שאוהב את זולתו ולא את עצמו. אדם הנוהג כבוד בחברו אף חברו נוהג בו כבוד, ואז מוסיף עליו אהבה ומכבדו יותר, וחוזר חלילה. אם כן, אהבה הבאה בלבבות אוהבים מפני הכבוד שנוהגים זה בזה, היא אהבה המתגברת והולכת תמיד. בענין הכבוד, שניהם – הבעל והאשה – חייבים בכבוד ביתם שזהו מקום מפעלם, שהרי ממנו כל כבודם בא להם וכל אומן מכבד את בן אומנותו. ומה זה המייצר כלי חרס נשברים מכבד את מלאכתו, קל וחומר ליוצרי נפשות ושותלי דורות, שהרי האב והאם מולידים, מפרנסים, מגדלים, מחנכים לתולדותיהם – אם כן וודאי כי חייבים הם בכבודו של האחד כלי השני.
כך לימד אותנו רבי חלבו:
“אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם הטיב בעבורה…”.
בספר מנורת המאור ישנם הנהגות רבות לאשה המראות לה את הדרך ליתן את הכבוד הראוי לבעלה בכל ענייני הבית:
“בענייני כספים, לא להוציא יותר מידי, בענייני הליכות הבית – שתעשה הכל בזריזות, קבלת הפנים “תשנא את אשר ישנא ותאהב את אשר יאהב”. מכבדת משפחתו, עוזבת טבעה ומנהגה ומסגלת לעצמה מנהגיו, ואפילו הוא פחות שבפחותים אינה מבזה אותו לעולם, עושה לו מטעמים כאשר אהב, מחבבת מתנותיו – אם מעט ואם הרבה – מדברת אליו בדיבור של כבוד, שומרת בגדיו שיהיו נקיים, מקבלת את אורחיו בסבר פנים יפות, ואם עושה כך עליה הכתוב אומר ‘אשת חיל עטרת בעלה'”.
אם כן רואים אנו כאן בענין הכבוד, שלכאורה נראה שכשהאדם נותן לשני הוא כאילו משרת אותו, וזה נראה לו כהפחתת כבוד. אך “איזהו מכובד המכבד את הבריות”.
ככל שבני הזוג יספקו האחד לשני את צרכיו, הם בעצם מכבדים את עצמם, והנישואין שהם מלשון “משא” – האיש נושא את האישה והאישה נושאת את האיש, אך המשא אינו כבד כי הם שמחים לתת האחד לשני כמו אדם הנושא את משאו שתמיד נראה לו הדבר קל…
ואם ידעו בני הזוג שאין חוסן בחיים, לא באהבה, לא בחמדה, לא בעושר, לא בנוי ולא בייחוס משפחה, שכל הדברים האלו חולפים וזכרם יסוף מהלב. איזהו חוסן שהוא לעד ואינו בר חלוף לעולם? זה הכבוד שאיש רוחש לאשתו ושהאשה מכבדת בו את בעלה, אפילו אם יעברו עליהם תמורות וחלופות רבות ישארו קשורים ודבוקים זה בזה בקשר אמת, קשר של אהבת תמיד ודבק טוב הולך וחזק תמיד!
בספרה “איך יכולת לעשות את זה” כותבת הד”ר לורה שלזינגר כדלהלן:
“איני מתפלאת שכה רבים תרים בעיוורן אחר ‘משמעות החיים’. נראה כי מי שאינם מסוגלים להבין הוא, שלחיים אין כל משמעות בעצם קיומם או ברכישת הנאות, משמעות החיים מוקנית בקשרים שאנו יוצרים עם אחרים באמצעות כבוד ומחוייבות.
כדי להגיע לכבוד זה צריכים בני הזוג להכיר היטב האחד את השני, וממש ללמוד מה אוהב כל אחד מבני הזוג ולתת זאת אחד לשני במישור הפיזי הדבר ברור מאוד, אך במישור הרגשי הדבר קצת יותר מסובך. אבל דווקא כאן המקום להעברת תחושת הכבוד אחד לשני. לכן רצוי לדבר ולברר אחד עם השני באיזה צורה, באיזה כמות ומתי הם אוהבים לשמוע את הערכתם האחד לשני, ואפילו שזה נשמע קצת ילדותי, אך זהו בסיס ויסוד לקשר איתן חזק לכל ימי חייהם”.
דפוסי התנהגות הבונות והורסות נישואין:
אדם מתנהג בדפוסים שונים. לפעמים תוצאה של התנהגות מסויימת תהיה טובה ובונה, והאווירה סביבו טובה, ולפעמים ההיפך מכך הוא הנכון. הבית היהודי נבנה בעמל רב, בעבודה קשה. עבודה זו נקראת “עבודת המידות” – ככל שיש בין בני הזוג “עבודת מידות” רבה יותר שם הבית נפלא ורגוע יותר.
מדוע נקרא שמן “מידות”? שנמדד האדם על פיהן ניכר הוא על פי דרכיו והתנהגותו.
ה”סבא מנובהרדוק” זצ”ל מביא משל כדלהלן: “משל לצבי שברח לעובי היער מפני הצייד. יודע הצבי שלא יוכל לנוס בין עצי היער בלא שיסתבכו קרניו בין ענפי העץ. אי לכך הוא שובר את קרניו בטרם היכנסו ליער, ורק לאחר מכן הוא רץ ללא מפריע באין עליו פחד הצייד. כך האדם בחייו – כתועה ביער עבות הצייד – יצר הרע, העצים – מכשולים, סכנת נסיונות, הקרניים, שהן דבר קשה – מידות קשות ורעות. וכשיש מידות קשות ורעות עלולים להסתבך בכל הנסיונות והמכשולים, ואז ליפול ברשתו של היצר הרע”.
אומר ה”סבא מנובהרדוק”: ועל כן יש ללמוד מן הצבי. אם מבין הוא שחייבים לשבור הקרניים כדי לא ליפול בידי הציידים, בוודאי חייבים לשבור את המידות כדי לחיות.
עבודת המידות היא עבודה יום יומית, ובכל יום אפשר להתחיל מחדש. גם אם אתמול התנהגותי לא היתה בדפוס הנכון, היום ננסה שוב ונשתדל להתנהג בצורה אחרת וטובה יותר, ואם יש עבודה תמידית על המידות, הרי הן הופכות בסופו של דבר לקנין נפש פרטי של האדם. כל דבר יכול להילקח מן האדם – למעט מידות אותן רכש בעמל, ביגע, ברצון, בעקשנות יום אחר יום, רגע אחר רגע.
בכל דפוס התנהגות צריך האדם לדעת את שביל הזהב. מידה צריכה להיות במידה הנכונה ולא קיצונית לכיון זה או אחר. יש להתרחק משתי הקצוות אל האמצע – שהוא שביל הזהב.
ועוד כלל חשוב מאוד, שהאדם צריך לתקן רק את עצמו. האדם צריך לדאוג לעולם הבא של עצמו בלבד, אולם יחד עם זאת לדאוג לעולם הזה של חברו. יש לאדם נטיה לראות את נגעי הזולת במקום להביט קודם לכל על עצמו. אם כן נביא כאן את דפוסי ההתנהגות השליליים וההורסים, ומיד לעומת זאת את הדפוסים החיוביים והבונים בנישואין.
כעס:
הכעס היא תגובה ראשונית גרועה ביותר. רבותינו ראו בעבודה על מידת הכעס מפתח ראשי לבנין שלמות המידות והאישיות של האדם. הרמב”ם כותב כדלהלן:
“…וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד לקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…”.
ובהמשך מפרט הרמב”ם:
“כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים…”.
בעל ה”אורחות צדיקים” כותב על מידת הכעס כדלהלן:
“ואתה רואה בני אדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסן, אינם משימין ליבם על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעס, מה שלא היו עושים בלא הכעס. כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו… לכן אי אפשר שיינצל הכעסן מן החטאים, ולכן השוו את הכעס כאילו עובד עבודה זרה, כי באותו רגע האמונה אצלו רפה ולא מאמין באותו רגע שהכל מהקב”ה, והוא עובד עצביו ולכן הוא כועס”.
במצב כעס האדם פועל כמכונית שאיבדה את בלמיה, שאין כל צורך לבאר עד כמה מסוכן מצב שכזה. אפשר והיא תמשיך לנסוע ומאומה לא יקרה לה, אולם עלול לקרות שהיא תתנגש בעוצמה באנשים, תפגע בעצמה ובהם, וגרוע מכך, היא יכולה להתדרדר במורד מבלי יכולת לעצור.
בענין הכעס הרחיבו רבותינו ז”ל מאוד, ונסתפק במה שכתבנו עד כאן על מנת להבין שמידה זו הינה רעה מאוד מאוד, ויש לרסן אותה כבר במחשבה. כי ברגע שהמחשבה תהיה תמיד לכיוון חיובי, וננסה תמיד לדון כל אדם לכף זכות, לא יבוא הכעס לידי דיבור וכמובן לא לידי מעשה חלילה, ולפעמים לשתיקות רועמות, שכל הדברים הללו מפירים את האוירה הטובה בבית ואפילו לוקח את הרצון לשהות באותו בית חס וחלילה.
בספר “כוחם של השניים” כותבת ד”ר סוזן הייטלר כך:
“אם לא מרסנים את הכעס לעיתים קרובות הוא מכאיב לנו יותר מהפגיעה שעוררה אותו”.
כעס מעניק תחושה של אור ירוק, כעס מציין שהציוד הכימי בגוף שלך עובר למהלך גבוה יותר, מפיק כימיקלים שטוענים אותך, ואז מעניקים לך תחושה של כוח ומכינים אותך להתקף, הדיבור מאיץ את הקצב, ואז תשומת הלב שלך מתמקדת באיום נגדך. כעס הוא סוג סימן לסוג מסויים של קושי, לכן כדי לשמר את הנישואין צריך ללמוד שכאשר אחד מבני הזוג חש כעס, האסטרטגיה הטובה ביותר היא לעצור.
העצירה מאפשרת להבין מהו הקושי? ומה ניתן לעשות כדי לטפל בו. כאשר כעס מעניק תחושה של דחיפות, בגרות היא היכולת לדחות פעולה ולהעניק אחד לשני את הזמן לחשוב, להירגע, ורק אז לפעול את הפעולה הרצויה.
לעומת הכעס -סבלנות:
“טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר” .
אדם זה הוא האדם המשליט את השכל על הרגש, כי אנשים נוטים לשמוע לאדם סבלני. על מידת הסבלנות אנו לומדים מהלל הזקן – שאיש לא הצליח להכעיסו מעולם, ומעשה בשני בני אדם שהתערבו ביניהם על סכום של ארבע מאות זוז אם יצליח מי מהם להכעיס את הלל הזקן. שלוש פעמים ניסה אחד מהם להכעיסו בהוציאו אותו מהבית ערב שבת בשעה שהיה עסוק בהכנות לשבת קודש. כאשר ראה שאין הלל כועס, אמר לו:
“אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? א”ל הן. א”ל אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. א”ל בני מפני מה? א”ל מפני שאבדתי על ידך ד’ מאות זוז. א”ל הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד’ מאות זוז וד’ מאות זוז והלל לא יקפיד”.
למדים אנו מכאן, שאנו יכולים להגיע לדרגת הסבלנות כמובן בצעדים קטנים, צעד ועוד צעד, ותמיד לנסות ולא להגיב על אתר כי אם להתאזר בכל כוחות הסבלנות שיש, ולחשוב, ורק אז אם עדיין יש את הצורך להגיב – אז להגיב.
גם כל העצות כולן נגד הכעס מראים לנו על הסבלנות לפני תגובה. לדוגמא: לבישת בגד מיוחד לפני שכועסים, ספירה עד מספר עשר, שתיית כוס מים, בריחה ממקום היווצרות הכעס לאוויר הפתוח, התעסקות בדבר אחר, וכמובן, כמו שכותב הרמב”ן באגרתו:
“תתרגל תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובכך תינצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם”.
הגאווה:
המידה השניה הנלווית מאוד למידת הכעס היא מידת הגאווה, והיא בהרבה מקרים אף מביאה את האדם לידי הכעס ע”י המחשבה שמגיעה אליו איך אפשר להתייחס אל אדם חשוב כמוני בצורה כזו? והרי אני כל כך מיוחד, ואיך זה שלא שמעו בקולי?
בתורה נאמר:
“השָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקּתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם”.
כי הגאה ישכח יוצרו, שנאמר:
“…פֶּן-תּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיך…וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת- יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנּתֵן לְךָ כּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל”.
אם כן, אדם המתגאה במה שיש לו הוא כאילו כופר בטובתו של הקב”ה, בעוד הוא מאמין בכוחו ובכישוריו שהביאו לו את כל מה שיש לו, ולכן בדפוס התנהגות זו נכללת אף מידת הכפיות טובה, וכן למידת התאוה, כפי שכתוב ב”אורחות צדיקים” פרק א’:
“הגאווה מביאה לידי תאוה, כי המתגאה ליבו רחב ומתאווה לכל דבר, והתאווה היא המידה הרעה שבכל המידות, כי יתאווה מחמת גאוותו ללבוש בגדים יקרים ולבנות פלטרין גדולים ולאכול מאכלים טובים… כי המתגאה ליבו חומד ורחב כיס להתעשר ולא יהיה שמח בחלקו כי מעט בעיניו מה שיש לו, לפי רוב הוצאות תאוות תאוותו…”.
אם כן, לפי הנאמר כאן, מידה רעה אחת מושכת אחריה עוד ועוד מידות רעות כמו הקטר שמושך אחריו את כל קרונות הרכבת.
ואדם המתנהג במידות אלו בנישואין הסתכל גם על בן/בת הזוג דרך משקפיים אלו יביא התנהגות זו גם אל ביתו, וכמובן שאי אפשר לחיות במחיצת אדם עם מידות כאלו. אך כמובן, במישור החיובי הרכבת של המידות ההפוכות למידותאלו גם נמשכת אחרי הקטר.
לעומת הגאווה – הענווה:
הענווה מידה טובה. כותב על כך בעל ה”אורחות צדיקים” וכדלהלן:
“ומי שיש בו המידה הזאת כבר הציל נפשו מכמה מיני רעות, ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת עשה מצוה ומקבל שכר לפי גודל ענותנותו, כי הענווה שורש העבודה, ומעשה קטן של ענווה מתקבל לפניו ברוך הוא אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאווה. ומה היא הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, ויחשוב עצמו כאין והקב”ה הטיב עימו טובה והוא אינו ראוי לה, ויחשוב גדלות הקל ורוממות תפארתו ויחשוב מה אני? הלא אני בריה שפלה מאוד”.
אם כן לומדים אנו שהאדם החושב עצמו כשפל ונמוך, הקב”ה אוהב אותו, ואם יש לו את ההסתכלות הזאת על החיים מקבל האדם את הכל באהבה, כי אם הוא אדם פשוט מאוד ולא מגיע לו כלום, וכך מגיע גם למידת ה”הסתפקות במעט”, שאינו רוצה יותר מידי, וכמובן שזה מביא אותו למידת “הכרת הטוב” – כי הוא שמח בכל הטוב אשר הקב”ה נתן לו ומודה לו על כל דבר קטן או גדול. ולכן הוא לא תובע יותר מידי מהשני ומקבל את השני כמות שהוא. בעל ואשה ההולכים בדרך הענווה ישמחו האחד עם השני, וכל דבר שהאחד עושה לשני ישמח אותו עד לבלי גבול, כי הבעל לא דורש מאשתו וכן האשה מבעלה.
העצבות:
לעיתים משתלט על האדם עצבות המגיעה מסיבות שונות. לפעמים יש לאדם ציפיות גדולות מידי מהנישואין, ואז כאשר לא יקבל בדיוק את אשר ציפה לו הוא נכנס למפח נפש וכל מחשבותיו נתונות רק למה שאין לו, וסופו עצבות. העצבות היא פתיחת הדלת לכל הכשלונות ולייאוש המושלם. כל מה שיעשו למען אדם מיואש ירד לטמיון, ואפילו אם יטעימו אותו מכל טוב שבעולם, אין הוא טועם בזה טעם כלל, שהרי הוא לובש משקפיים שחורות ורואה בעדם את הכל בשחור.
אך צריך לדעת שהנישואין הם תהליך שתובע עבודה בלתי פוסקת. כמו הלב האנושי, מדובר במשהוא שעובד כל הזמן. חוסר פעולה פירושו מוות, ואי אפשר להיכנס לדכאון בגין כל שינוי בחיים. הדבר האפשרי היחיד הוא לשנות את המחשבות ולהפריד את הסיפור שעומד מאחורי המקרה שקרה. דהיינו: אם קרה משהו בחיים והמצב קשה לראות מה אפשר לעשות כדי לפתור את המצב, ואז להוריד את כל הסיפור והפרשנות שניתנו למקרה. כך המצב מתבהר ונעשה יותר קל להתמודדות, כי הדכאון פירושו לשבת מבלי לעשות כלום ובכך המצב רק מחמיר כמובן. לכן צריך להשתדל ללבוש משקפיים וורודות, וכפי שכותב אנייס רפליוה:
נוריד מעצמנו את הציפיות המוגזמות ונשלים עם מה שיש לנו, ואז נוכל לעבור למידה הטובה ביותר שיש:
לעומת העצבות – השמחה:
השמחה היא האושר והסיפוק , אופטימיות ושביעות רצון, כאשר ישנה הרגשה שהעניינים מתנהלים כשורה, וזוהי המידה החשובה ביותר שיכול אדם להביא לחיי הנישואין.
מה כל כך מיוחד במידת השמחה?
על ידי השמחה אפשר להתגבר על כל הקשיים בחיי הנישואין. כתוב: אין אדם מרגיש בכל תענוגות העולם אלא בשעה שנפשו שמחה עליו”, ועל ידי השמחה כל מר הופך למתוק. כמו כן, מידת השמחה מדבקת, וכאשר אפילו אחד מבני הזוג מתנהג בשמחה הוא מדביק גם את השני וכך הם עוברים תקופות קשות ועומדים בנסיונות.
בעל “חובות הלבבות” מתאר את האדם האידיאלי כך: “אדם אשר שמחתו על פניו אף כי צערו בליבו”. כי אחרי הפעולות נמשכות הלבבות, ואף אם השמחה חיצונית היא תיכנס פנימה, וכך בכל מצב אפשר לעצור קצת ולחפש קצת הומור כדי לא לקלקל את האווירה בבית. אין זאת אומרת כי צריך להתכחש לרגשות האמיתיים ולא לחוק אותם עם בן הזוג, כי אם לעשות כן בצורה החיובית ביותר שניתן. כדאי איפוא מאוד לעבוד על המידה הזו, כי הרי בסופו של דבר תסייע להתמודד עם הבעיות והנסיונות שעוברים בחיים.
ב”תהילים” כותב המשורר דוד המלך: “עבדו את ה’ בשמחה”. את הפרק הזה כתב המלך דוד אשר אם נתבונן במסכת חייו המפותלים ניווכח, שכל חייו היו מסכת ארוכה וממושכת של ייסורים, ובכל זאת הוא כתב שצריך לעבוד את ה’ בשמחה. אם כן, השמחה היא דרך ושיטה בחיים הבאה מתוך התבוננות עמוקה, ובכל המצבים והתנאים, כפי שנאמר “כי בשמחה תצאון”. אומרים על כך החסידים, שעל ידי השמחה אפשר לצאת מכל המצבים, וכי היא פותחת את הדלת לאושר בחיים.
בכל המידות, כאשר האדם מרסן את הדחף הטבעי שלו הוא מרגיש את האלוקות שבו.
שים לב למחשבותיך, הן נוטות להפוך למילים.
שים לב לדברך, הם נוטים להפוך למעשים.
שים לב למעשיך, הם נוטים להפוך להרגלים.
שים לב להרגליך, הם נוטים להפוך לאופי.
שים לב לאופייך, הוא נוטה להפוך לגורלך!
שיעור מס’ III
חשיבות תקשורת אפקטיבית בין בני זוג:
מה שמקשר בין בני הזוג בחיי הנישואין – הינו הדיבור. באמצעות הדיבור מועברים מחשבותיהם של בני הזוג האחד כלפי השני, הרגשות וההרגשות העוברים האחד על השני משך היום, רצונותיו של כל בן זוג מזולתו וכדו’. מאידך, דיבור יכול גם להרוס אוירה טובה בשניות ספורות. לכן, על מנת להגיע לתקשורת אפקטיבית יש ללמוד כיצד לעשות כן בצורה חיובית. מה שבני הזוג אומרים ושומעים כאשר הם משוחחים האחד עם משנהו, הופך לעולמם המשותף.
כאשר הדו-שיח מעניק תחושת בטחון, אהבה וסיפוק, הרי שבני הזוג חשים בטוב במערכת היחסים שביניהם. באותה מידה, באם השיחה הופכת להיות שתלטנית, מתוחה, גסה או פוגעת, חש הזוג חוסר בטחון וכשלון. יתירה מזו. מאחר ו”פעילות הגומלין” המילולית מתרחשת משך זמן ניכר מזמנם המשותף של בני הזוג, והיא אף חיונית כל כך לעסק ששמו “החיים המשותפים”, הרי שדרכי התקשורת ביניהם הופכת להיות למחווה היחידה – הטובה ביותר – כלפי בריאותה ותקינותה של מערכת היחסים. לכן כדאי ללמוד כיצד לנהל דו-שיח, אשר בסופו ירגישו בני הזוג קשר נפשי עמוק והסכמה הדדית ביניהם, ויהיו מסופקים ומאושרים מדו-שיח זה.
השיחה בין בני הזוג כל כך חשובה, עד שה”חזון-איש”, מחייב אותה מן התורה וכדלהלן:
“נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח [דברים כ”ד]. חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו ואיליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב בריבוי שיחה וריצוי“.
השיחה משדרת לבן הזוג: אתה מעניין אותי, יש מה ללמוד ממך, נעים לשהות במחיצתך.
אמנם, הצורך בדיבור ושיחה מצוי יותר אצל האשה, אך צורך זה אינו פינוק, וכל מה שתקבל מבעלה על מנת לפצות על צורך זה לא יהפוך אותה למאושרת. ולכן, על אף הקושי בו נתקל הבעל לפעמים בצורך “לשוחח”, עליו לעשות כל מאמץ על מנת לחוש את מצוקתה ולהבין שמכיון שהוא הינו היחיד היכול לספק צורך זה [משום שהאשה רוצה את השיחה עם בעלה דווקא], הרי שזו מחובתו לספק לה אותה כשם שיש עליו חובה לספק לה את שאר צרכיה – הגשמיים והרוחניים.
אם כן, בני זוג המבקשים לשמר מערכת זוגיות תקינה, עליהם להשקיע זמן ומאמץ לקיום שיחות אלו, ורצוי ביותר לקבוע להן מועד קבוע מידי יום, בו יביע כל אחד מהם את רחשי ליבו, שאיפותיו, הגיגיו, מחשבותיו ו/או כל דבר אחר העולה על דעתו. תרומת פגישת-שיחה זו הינה מעל ומעבר לפרק הזמן שבו הם משוחחים ביניהם. השיחה גורמת ליתר הסכמה ביניהם במישורים רבים, ולהפחת תחושת הנתק העוברת על זוגות רבים.
טיימינג:
בני הזוג צריכים להשתדל לדבר בכבוד זה אל זו, תמיד, בכל שיחה, קצרה או ארוכה, ואפילו בעת העברת מידע רצוי תמיד להוסיף מילה טובה וחמה השומרת על הקשר התמידי בין בני הזוג.
נקודה חשובה מאוד שיש לשים לב אליה הינו: מתי לומר מה?
בני הזוג צריכים להיות רגישים האחד לשני, ולשים לב מתי אחד מהם סוער מידי או עסוק מידי – או פשוט עייף – ואין זה הזמן להעביר לו את האינפורמציה החשובה, למרות שהיא עומדת על קצה הלשון. במקרה שכזה, כמובן, הדברים לא יישמעו והם יפלו על אוזניים ערלות מכיון שבן/בת הזוג עסוקים בשלהם ואינם יכולים לפנות את מחשבתם לרצונו של השני. לכן צריך לשים לב אם עכשיו זהו אכן הזמן המתאים לומר את אשר יש לי על ליבי…
הרצוי ביותר כי בני הזוג יסדירו ביניהם זמן קבוע לשיחה. מועד השיחה ייקבע ביניהם, מתי הוא המועד הנוח ביותר לשניהם, ללא הפרעות טלפוניות או הפרעות אחרות, והם ידעו שמועד זה מוקדש רק לשניהם כדי לבדוק את רמת הקשר בכל התחומים.
כיצד עושים “דיאלוג טוב”? !
אם כן, לאחר שמבינים אנו את גודל החשיבות של הדיאלוג על מנת שיהא פורה, מהנה ומניב תוצאות, יש לשים לב לטון הדיבור – ראשית לכל. נדרש כמובן, כי טון זה יהא בנועם ובנחת, ולא בקולות רועמים. מומלץ כי הישיבה תהיה נוחה, במקום שנעים לשהות בו, נקי – על מנת לגרום לאוירה טובה, ו”מותר” אף להביא כיבוד קל. כמו כן חשוב ללבוש בגדים נקיים ויפים על מנת שנעים יהיה להסתכל האחד על השני במהלך השיחה.
נתחיל אם כן בצד המדבר בדיאלוג זה: כל אחד מבני הזוג שמדבר, צריך לדבר בשפת האני ולומר בצורה הבהירה ביותר את אשר יש לו לומר ללא הרצאות מיותרות. בשיחה אפשר לשוח על מה שעבר משך היום, אפשר להביע רגשות, לבקש צרכים, לדבר על תקוות, עמדות, ועל כל מה שנראה שיעניין את בן/בת הזוג – והכל בשפת האני.
יש להימנע מ-2 דברים בשיחה שכזו:
א. מלקרוא את מחשבותיו של בן הזוג ובהתאם לכך להסיק מסקנות – שכמובן רחוקות מהאמת.
ב. להימנע מלפרש פרשנויות ולנסות להיות הפסיכולוג של בן/בת הזוג.
כמובן שאם הצד השני מבקש עצה או הדרכה בבעיה מסויימת אפשר לנסות ולהציע פתרון, אולם כל עוד אין זה נדרש הרי שזה מיותר ואף מכעיס. אם כן, המדבר בעת הדיאלוג צריך להרגיש חופשי לומר את אשר מעסיק אותו ברגע זה, ויש לאפשר לו את התנאים הנאותים לעשות כן.
ונעבור עתה ל”מאזין” בעת השיחה:
המאזין צריך להיות קשוב אקטיבית ולהפנות את כל מחשבתו לדברי המדבר ולהתרכז בדבריו, ולבצע תנועות מסויימות על מנת לשדר בשפת הגוף כי הוא מבין את דברי המדבר. אף פעם לא להפריע למדבר, במיוחד לא לומר: “זה לא נכון”, או לנסות לתקן את לשונו של המדבר אלא פשוט להקשיב בשקט ולעכל את דברי המדבר, וברגע שנראה שהמדבר סיים את דבריו יכול הוא לעשות וידוא של דברי המדבר ולבדוק האם אכן הבין אותן כראוי. אם אכן כך הוא הדבר, כי אז מתחלפים כאן התפקידים, המדבר מאזין והמאזין מגיב לדברי המדבר ומוסיף משלו על מה ששמע, וכך עד לסיומה של שיחה.
לסיכום ענין זה נביא את אשר נכתב בפרקי אבות וכדלהלן:
“שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלּא שָׁמַע, אוֹמֵר לא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגּלֶם”.
ביקורת, מחמאות ועידוד:
ביקורת:
צריכים אנו ללמוד את מה שרצוי לדבר ואת מה שלא.
צריך ללמוד איזה סוג של דיבורים יוסיפו לקשר טוב בין בני הזוג, ואיזה סוג של דיבורים יביא להתרחקותם של האחד מהשני.
אחד הדברים המסוכנים ביותר במערכת היחסים בין בני הזוג הינו הביקורת.
כמובן שכל אדם אוהב מאוד שיאהבו אותו כפי שהוא, ושלא יעלה על דעתו של מישהו לשנותו. בכל זאת, כאשר נכנסים בני זוג לקורת גג אחת, ברור שצפויים דברים האמורים להפריע האחד לשני, ולכן יש לשמר מכל משמר לא להגיע לידי ביקורת. בתחילה, כאשר רואים משהו שמפריע אצל בן הזוג השני, צריך קודם כל לחשוב האם יש סיכוי שאצליח לשנות דבר זה, או שמא דומה הדבר למבנה גופו – אותו אי אפשר לשנות, כך גם אי אפשר יהיה לשנות את אופיו של בן הזוג. אם כן, לאחר בירור יסודי כי המדובר אכן בדפוס התנהגות שיש סיכוי לשנותו אצל בן הזוג השני, נוכל להעיר לו ולבקש לו את הדבר שמפריע לנו – לשנות נוהג זה או בכלל לא לעשות זאת. צורת הבקשה צריכה להיות ברוגע ובנחת, ללא שום צל של מראה כעס, וזאת מכיון שבאמצעות הכעס נסגרים כל התריסים ואין כל סיכוי כי הדברים יכנסו אל ליבו של השומע. יש להסביר תמיד את ההתנהגות המפריעה בצורה ברורה מאוד, ואף פעם לא להיתפס להאשמות בסגנון של את/ה, אלא “ההתנהגות” הזו עשתה לי כך וכך. כמובן, ששיחה זו תתבצע תמיד בארבע עיניים ולשמור מאוד מאוד שלא לעשות זאת בפני רבים.
בצורה כזאת, כאשר המבקש מתלונן על התנהגות של בן/בת הזוג, השומע מקשיב ומוכן לעשות את כל המאמצים על מנת לשנות את התנהגותו למען האווירה הטובה, כך שבני הזוג יהיו מרוצים. למרות האמור, לפעמים נשמעת התלונה בבית שוב ושוב, וכאשר אין שינוי בהתנהגות מגיע שלב הביקורת, שאז כבר מדובר בדרך כלל בהתקפה והאשמה של בן/בת הזוג, והמבוקר מגונן על עצמו, גם במחיר עכירת האווירה בבית. בצורה שכזו, כמובן, אין כל סיכוי לשינוי התנהגות.
בני הזוג חייבים להכיר בעובדה כי הם שונים זה מזו, ולא כל שוני הוא חסרון. גם אם יש בבן הזוג חסרונות אמיתיים, אין זו חובתו של הבן הזוג השני לאלץ אותו לשנותן ו/או לתקן את חסרונותיו של השני. יותר מאשר הצורך לתקן את חסרונותיו של הזולת, יש ללמוד כיצד לחיות עימם. הדרך הקלה ביותר הינו דרך ה”תיקון” של הזולת, להוכיח אותו ולבקרו. אך הוכח כבר בוודאות גמורה, כי דרך זו אינה עולה יפה, ואם בכל זאת מוצא בן הזוג מקום להעיר לבן/בת זוגו, מן הנכון כי יעשה כן רק במצבים הכרחיים ומתוך אהבה לבן זוגו.
לאחר ההבנה הברורה מה מפריע והאם ניתן לשנות אחד למען השני, יש לבדוק האם הצדדים אינם פגועים מההערה. אם כן, יש להתנצל ולבקש סליחה על מנת שלא יווצרו משקעים. אם לא “מנקים” את השטח, החיים אמנם יימשכו, אך המצב לא יהיה נעים – כאשר עובדים על משטח לא נקי – ובסופו של דבר, הקצף יצא ממקום אחר.
לכן נסיים העברת המסר בשביעות רצון משני הצדדים שהדברים הובהרו, וכי מכאן ולהבא ימקסמו את תשומת ליבם האחד לשני על פי בקשת בן/בת הזוג.
מחמאות:
אדם, החל מיום הולדתו ועד יומו האחרון, זקוק למחמאות ולהערכה. כתוב ברמב”ם:
“כי אתה מוצא רוב בני האדם מייגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה הימנה, עד שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם… והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגוהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או שמבקש שיהא לו שם טוב”.
אם באופן כללי כל אדם זקוק למחמאה, הרי שהצורך לקבל מחמאה שכזו מבן זוג גדול פי כמה וכמה. לכאורה נראה כי אין מה להחמיא האחד לשני. כל אחד עושה את תפקידו בבית ולשם כך הוא התחתן. לשם מה איפוא להחמיא? אך בית שבו בני הזוג אינם מחמיאים האחד לשני הוא בית אשר בו בני הזוג קשורים פיזית האחד לשני, אולם הם אינם קשורים נפשית ורגשית. תפקיד המחמאות הוא לקרב את בני הזוג האחד לשני מבחינה רגשית, וכל אחד מרגיש טוב בחברת בן הזוג המחמיא/המעריך/האוהד, שהרי הוא מחמיא לי על הדרך והצורה בו אני מבצעת את תפקידי ועל כל ההשקעה שאני משקיעה בבניית ביתי.
המחמאה ממקדת – ראשית לכל – את המחמיא לצדדים החיוביים של בן הזוג ומתוך כך הופכת האווירה בבית לחיובית. מקבל המחמאות רוצה, כמובן, לשמר את התדמית החיובית שבסביבתו הוא נמצא, והוא ממשיך לבצע את תפקידו בצורה טובה יותר. אם אין הערכה ומחמאות אין כל חשק להמשיך להתאמץ ולהשתדל, הרי בן זוגי בין כה וכה אינו מעריך אותי. המחמאה צריכה להתאים למקבלה. בן/בת הזוג צריכים לשים לב לאילו מחמאות מצפה בן הזוג, ואז לומר לו את דברי השבח וההערכה בסבר פנים יפות, ואם אפשר לחזור על המחמאה שוב, מה טוב.
מקבל המחמאה צריך לדעת לקבלה. רבים מגיבים על מחמאה בצורה של “אוי, זה ממש לא נכון” וכו’, משום שפשוט לא נעים להם. בעשותם כן הם בעצם משדרים לבן זוגם להפסיק ולהחמיא להם. ניתן לומר תודה רבה, ואפילו מותר להודות כי נהנים לשמוע כי בן הזוג מעריך.
המחמאה נותנת למקבלה בטחון עצמי רב, ובעצם לא מצריך עבודה קשה ומאומצת כדי לתיתה. בכל זאת רואים אנו שמאוד קשה לתת אותה וקל הרבה יותר לתת דברים פיזיים האחד לשני. אך מנסיון במפגש עם בני הזוג מתגלה, כי כמעט כל בעיה בין בני הזוג נוצרה עקב אי הענקת רגשות. כשיש איפוא את הענקת המחמאות האחד לשני אפשר לעבור כל גל של קשיים נפשיים או פיזיים בצורה קלה הרבה יותר מאשר בני זוג שאינם מחמיאים. במשפחה בה יש הענקת מחמאות והערכה בין בני זוג הקשר הוא איתן ורגוע, ואף אם טעה בן זוג זה או אחר, הרי “שבע יפול צדיק וקם”. הוא אינו חושש, מכיון שליבו שקט שהרי בן זוגו מעריך אותו.
עידוד:
מכיון שאין דמיון בין בני זוג, בהיותם אנשים שונים, בנים להורים נפרדים, האחד גבר והשניה אשה, הרי שרק אם יעשו מאמץ מיוחד יצליחו לבצע את המטלה המרכזית של הנישואין – לקשור את עצמם בעבותות אהבה, והיא ניתנת להשגה באמצעות כך שהאחד יספק לשני תמיכה הדדית.
הצורך שלנו בעידוד ובנחמה הוא צורך עמוק ומתמשך, ומתן נחמה ועידוד בתוך קשר הנישואין כמו שכל מבני הזוג יחוש בטוח ומעודד, ומותר יהיה לו לפעמים להרגיש תלותי, להיכשל, להתאכזב, להתאבל, לחלות ולהזדקן, בקיצור: להיות בן-אנוש פגיע.
טיפוח הדדי של המאגרים הרגשיים אינו מחייב נסיגה לשלב התפתחות ילדותי יותר. למרבה הפרדוקס, סיפוק צרכי התלות של הזולת מחזק את יכולתם של שני הצדדים לקיים את בגרותם המחייבת נסיגה פה ושם. כולנו נסוגים כשאנו בוכים, כשאנו מודים בחוסר אונים ובכשלון, כשאנו מרגישים מובסים ומדוכאים, אנו מחפשים כתף לבכות עליה ומשהו להישען עליו, כמו גם את העידוד של בן הזוג.
במצבים קשים אפשר להירגע באמצעים רבים. ניתן למצוא הרבה פתרונות חיצוניים לשפר את מצב רוחנו, כגון, לצאת לקניות, לקרוא ספק מעניין וכו’. אבל אנשים זקוקים ליותר מזה בנישואין שלהם. הבעל או האשה זקוקים למישהו שניתן לבטוח בו, אשר ירגיע ויעודד ואף יגיד: “עשית את הדבר הכי טוב שיכולת”, על מנת להפיג את הדאגה, שיגיד בבטחון מלא: “לא יכולת לעשות אחרת, אז למה להאשים את עצמך”. משפטים מסוג הנ”ל הנשמעים ע”י בן הזוג מרגיעים ביותר ומצליחים באמצעות כך לעבור את המשבר בקלות יתר. בדרך כלל אין אנו נתקלים במצב בו לשני בני הזוג מצב קשה באותו מועד, כך שעצם יכולתנו לפנות אל בן הזוג ולזכות ממנו לעידוד, להערכה ותמיכה רגשית. דבר זה כבר מרגיע ביותר, ואם הם יודעים לתת זאת האחד לשני בעת הצורך, הרי שמובטח להם מוסד נישואין חזק המבוסס על יסודות איתנים.
שיעור מס’ IV
הצרכים בנישואין:
בבואנו בברית הנישואין ברור לנו, כי כל אחד מאתנו יצטרך לצאת מעצמו ולהעניק מאשר לו לבן הזוג השני, שהרי אם לא כן היה נשאר רווק והיה ממשיך להעניק רק לעצמו. באותה מידה, אם הוא מצפה רק לקבל, הרי שממתין לו מפח נפש גדול מאוד מנישואיו. צריך איפוא להיות איזון בין הדברים.
כדי להביע אהבה יקנה אדם לחבירו את אשר חבירו אוהב. הרי לא יעלה על הדעת, כי אמא אשר רוצה לשמח את ילדה, תיתן לה חסה במקום שוקולד, ואדם שהוא צמחוני לא ישמח לקבל צלחת של מנת עוף לארוחת הצהריים. אם כן, כדי לשמח את בן הזוג, צריך לתת לו את אשר הוא אוהב. כדי לדעת מה בן הזוג אוהב יש ללמוד את צרכיו, וברגע שנלמד אותן תהיה הבנה רבה יותר ויהיה קל יותר להעניק האחד לשני את צרכיו.
צרכי הגבר:
ישנם צרכים גבריים כלליים. הצורך הראשון של הגברים הינו שרעייתו תהיה שבעת רצון ממנו ותהנה מעשייתו למענה. כשהיא אינה מגיבה בהתאם לציפיותיו הוא פונה אליה ומבקש ממנה שתאמר לו שטוב לה, שהיא שבעת רצון ושהיא מאוד נהנית ממנו ומפעולותיו.
הצורך השני של הגברים הוא, שרעייתו תכיר לו טובה ותביע זאת בקול ופעמים רבות.
ד”ר ג’ון גריי חקר לעומק את נושא השוני שבין הגברים לנשים וכך הוא כותב:
הגברים מעריכים הישגים, יכולת אישית ועוצמה, ובעיקר, הם יודעים לטפל בבעיותיהם בכוחות עצמם. בכל זאת, כאשר יש להם בעיה הם מבקשים פתרון מיידי. הגברים מתעניינים יותר ב”חפצים” וב”דברים” מאשר באנשים וברגשות.
בזמנים של לחץ הגברים רוצים שקט. הם מתכנסים בתוך עצמם ומנסים לברוח לאיזה שהוא עיסוק ובכך להירגע מהלחצים. כאשר רוצים שהגברים יפעלו צריך לתת להם את ההרגשה שזקוקים להם. כאשר גבר אינו חש שזקוקים לו במערכת יחסים הוא הולך ונעשה אדיש ופחות נמרץ. כאשר הוא חש שבוטחים בו שהוא יעשה כמיטב יכולתו למלא את צרכיה של האשה ושיזכה למלוא ההערכה על מאמציו, הוא חש שקיבל חיזוק, וממילא יש לו יותר מה לתרום.
הגברים פוחדים מכשלון. הוא מעוניין לתת, אך לפעמים – מאחר והוא פוחד – הוא אפילו איננו מנסה. אם פחדו הגדול הוא מחוסר יכולתו להצליח, הרי שהוא יימנע מלקחת “סיכונים מיותרים”.
כמו כן, כאשר האשה מראה לו שהיא אומללה או מאוכזבת, קשה לו מאוד להקשיב לה, כי אז הוא חש את עצמו ככשלון.
הגברים מעבדים נתונים בצורה מעניינת. הם משתתקים, ואז, לפני שהם מדברים או מגיבים, הם קודם כל “מהרהרים היטב”, הופכים בדברים ששמעו או חוו בתוכם פנימה, ובשתיקה הם מכלכלים את צעדיהם. הם מחשבים מה תהיה התגובה הנכונה או המעשית, הם מנסים אותה תחילה במחשבתם, ולאחר מכן מביעים אותה. זהו תהליך העשוי להימשך בפרק זמן של בין דקות ספורות לשעות רבות!
הגברים אינם אוהבים שהנשים מנסות “לשפר” אותם. ע”י כך שהנשים עושות זאת בלא יודעין, הן מחלישות אותו או פוגעות ברגשותיו. כל נסיון “לשנות גברים”, גוזלת ממנו את התחושה שצרכיו הראשוניים: אמון, קבלה, הערכה, הערצה, אושר ועידוד – מסופקים.
ובעיקר, לגברים יש צורך עז להרגיש שמקבלים אותם כפי שהם, וכל בקשה שיהיה יותר משהינו, או שיעניק יותר ממה שהוא מעניק, עלולה להתפרש כאי השלמה עימו כפי שהוא. בכל זאת, כאשר הגבר טועה או שוכח בקשה כלשהיא שביקשה ממנו אשתו, היא אומרת: זה בסדר, לא נורא. כשהוא יתנצל על הטעות לא מומלץ לה לדחות את התנצלותו אלא פשוט לקבל אותה. הגברים שמחים לראות כי נשותיהם שמחות עימם כשהם חוזרים הביתה. הגברים אינם אוהבים עצות, ואינם אוהבים להיות מואשמים. לכן הם שמחים כאשר הנשים מתעלמות משגיאותיהם. הגברים אוהבים תקשורת ישירה וקצרה, במילים ברורות, ואינם מצליחים לפענח רמזים.
כמו כן, כל אשה צריכה ללמוד את הצרכים המיוחדים של בעלה ולתת לו אותם. כשהיא מבינה את צרכיו היא מצליחה – בשמחה ובאושר – לקבל אותו כמות שהוא ולא לחשוב כי בעלה שונה מכל אחד אחר, אלא להבין שיש בו קו כללי המנחה את הגברים – והם שונים מהנשים.
צרכי האשה:
נעבור עתה לצורכי האשה. באופן כלל, הצורך החזק של האשה הוא לשתף את הגבר במה שעבר עליה. ולכן, הצורך החזק ביותר של האשה הוא שבעלה יקשיב ויסכים אתה שקשה לה.
כך הם צרכי האשה עפ”י ד”ר ג’ון גריי: “האשה רק רוצה לשתף את בעלה בצורכי יומה, והיא אינה אוהבת שבעלה קוטע אותה שוב ושוב בזרם בלתי פוסק של הצעות לפתרון בעיותיה [שזה הדבר שהגבר אוהב לעשות כאשר יש בעיה – להציע פתרון]. ולכן, האשה אוהבת שיתנו לגיטימציה לרגשותיה ותוכל לדבר עליהן בחופשיות.
לנשים יש צורך לדבר, במיוחד במצבי לחץ, בפתיחות מוחלטת. הנשים מדברות על בעיותיהן, ובזמן שהן עושות כך נחשב הדבר בעיניהן לאות של אהבה ושל מתן אמון, ולא למעמסה או בושה. כך הן מגיעות לשביעות רצון ולהירגעות. כאשר יש להן את התמיכה של בעליהן לכך, הן מגיעות לאושר בנישואין שלהן, ובעצם הן מקבלות את רוב התמיכה על ידי ההקשבה שלו, ההבנה שלו, והאמפתיה שהוא נותן לה.
האשה צריכה תגובה ממשית לדיבור שלהן, כגון נענוע ראש או יד, אולם מסתבר כי רוב הגברים מאזינים ללא שישדרו שום אות מצידם כי הם אכן מבינים על מה היא מדברת. לכן טוב את ילמד הגבר להגיב לדברי האשה בצורה כלשהיא.
שתיקתו של הגבר מתפרשת בצורה מוטעית על ידי הנשים. כשהאשה שותקת, היא עושה כן על מנת להעניש את בעלה, ולכן הן מאבדות את בטחונן כאשר הגבר עושה כן, משום שהיא מדמיינת שגם בעלה מעניש אותה ואולי הוא כועס עליה. האשה זקוקה להרגיש שמעריכים אותה, והיא רוצה כמובן לשמוע זאת. היא שמחה לקבל מתנות – אפילו של מה בכך – או מכתבים, בהם מובעים מילות הערכה אליה. כאשר האשה מרגישה איכפתיות מבעלה, והוא מגלה ענין ברגשותיה ודאגה כנה לרווחתה. היא מרגישה שהוא אוהב אותה ואיכפת לו ממנה והיא מאושרת בנישואיה. כמובן, שגם כאן, אצל האשה, הגבר צריך ללמוד את צרכיה האישיים ולשמח אותה בהשתדלות לספק לה אותם.
מכיון שבני הזוג הם בני אנוש, ישנם צרכים משותפים לגברים ולנשים, שהם: אמון, קבלה, הערכה, הערצה, עידוד וכבוד. כאשר בני הזוג מספקים זאת אחד לשני, הזוגיות שלהם תעלה ותפרח, מכיון שאין גבול לחיזוק הזוגיות וכמה שישקיעו תמיד אפשר לשפר כדי להשקיע בבנק זה על מנת שתמיד שחשבון זה יהיה תמיד ביתרת זכות!
היווצרות קונפליקטים ופתרונן:
כפי שלמדנו את צרכי הגבר והאשה, הרי שהם שונים מאוד ואפשר לומר שהם כמעט הפוכים זה מזו. בנתונים מעין אלו, מירב הסיכויים שיווצרו קונפליקטים כתוצאה מכך. כאמור לעיל, הרי שהצורך הגברי שאשתו תראה לו תמיד שהיא מאושרת וטוב לה, לעומת האשה הרוצה שבעלה יסכים עימה שקשה לה. כששני בני הזוג אינם יודעים את צרכיו זה של זו הרי שהדבר מתכון בדוק לקונפליקט. הגבר, בדרכו מתחיל להמציא פתרונות, ואילו האשה זקוקה בשידור מצוקותיה רק לאמפתיה והבנה. סוג נוסף של קונפליקט יכול להיווצר כאשר הגבר מתכנס ורוצה שקט לזמן מה, לעומת האשה החשה צורך בדיבור, ואז היא נעשית כרודפת אחרי בעלה. כמובן, שלגבר מצב זה הוא בלתי נסבל וכעסו גובר, וכאן שוב יכול להיווצר קונפליקט.
אם כן, אנו ערים לתופעה של היווצרות קונפליקטים היכולים להיווצר מתוך הבדלי הצרכים הגבריים והנשיים או מתוך הבדלי השקפות בין בני הזוג. אז, כאשר בני הזוג חולקים על דבר מה, השיחה ביניהם עלולה מהר להפוך לויכוח ולאחר מכן, ללא כל התרעה מוקדמת, למריבה קשה ולדו קרב של ממש. לפתע הם חדלים לדבר מתוך כבוד האחד לשני ואז מתחילים – אוטומטית – לפגוע זה בזו, להטיח האשמות, להתלונן, להמציא דרישות, להתרעם ולהטיל ספק בכנותו של האחר.
גברים ונשים המתווכחים בדרך שכזו, לא זו בלבד שהם פוגעים ברגשותיו של האחר, אלא פוגעים גם במערכת היחסים שלהם עצמם. כשם שהתקשורת הינה היסוד החשוב ביותר בקיום מערכת יחסים בין זוגית, כך גם יכולים הויכוחים המתוארים להיות אבן היסוד להרס מוחלט שלהן, מכיון שככל שאנו קרובים יותר למישהו, כך גם קל יותר לפגוע ברגשותיו או להיפגע ממעשיו ומדבריו. לכן נלמד כיצד לצאת מקונפליקט בצורה מכובדת.
ראשית לכל, בני זוג צריכים לדעת, כי לגיטימי ביותר שישנו אי הסכמה או קונפליקט, ואין פירושו של דבר כי מצב כזה הינו אות לכך שחיי הנישואין אינם תקינים. כל אשר מוטל עליהם לעשות הוא ללמוד כיצד לגשר ולהתמודד עם אי ההסכמה.
ברגע של סערת רוחות, יש ללמוד, ראשית לכל, לא להיכנס לויכוח מיותר כי אם להמתין קמעה על מנת שהסערה הרגשית תתקרר או תיכבה לחלוטין. “זמן המתנה” זה יכול לארוך דקות ספורות עד לשעה ויותר. או אז, כאשר מרגישים שסערות הרגשות חלפה וניתן לדבר בצורה מכובדת יש להתיישב ולהקשיב האחד לשני ולשמוע מה בעצם כל אחד מהם רוצה, כמו גם לומר לבן הזוג לחזור על הבקשה על מנת להיווכח כי הוא אכן הובן כראוי.
לאחר שכל אחד מבני הזוג מרצה את הצורך שלו, יש להחליף הסתכלויות כך שכל אחד מהם ינסה “להיכנס בנעליו” של השני ולראות את הדברים כפי שבן הזוג השני רואה אותם. דבר זה פותח ראיה חדשה ולפעמים לפתע הכל נראה אחרת! כמובן, במועד זה, אם מתחילות האשמות וביקורות, יש לעצור אותן במועדן, לפני שהן מתפתחות ל”מלחמת-עולם”.
לאחר שהובנו כל הצרכים יש להעלות את הבעיות של אי מימוש הצורך, ומדוע בעצם הצורך לא מומש. כאן מגיעים אנו לפתרונות.
כל אחד מבני הזוג מעלה פתרונות ורעיונות לפתרונות. הרעיונות יכולות להיות בלתי הגיוניות ואפילו דמיוניות, אולם בשלב זה של השיחה אין צורך להגיב עליהן. הטוב ביותר לעשותו במקרה כזה הוא להעלות את כל הצעות הפתרון על הכתב, וכל כמה שההצעות תהיינה רבות יותר, כך גם גודל הסיכוי להגיע לעמק השווה בצורה שניתן לחיות עימה. כאשר הסתיימה “פגישת הרעיונות” עוברים בני הזוג על הרשימה אחת לאחת, ובו כל פתרון לא אידיאלי נמחק מהרשימה, ובודקים מה נשאר ריאלי ומה מהם בר ביצוע על מנת ששני בני הזוג יהיו מרוצים. כאשר פועלים בדרך זו, פתרון הקונפליקט נעשה בהרבה פחות מתח, ומה שחשוב הרבה יותר, בסופו של יום ירגישו בני הזוג כי הגיעו להסדר הוגן ויהיה מרוצה מהפתרון. לעומת זאת, הרגשה של כפיה מורידה המון מהאהבה בין בני הזוג, ובניגוד ל”תחרות” או “מאבק”, בחיי הנישואין, הוויתור הופך אותנו לנדיבים.
חשוב גם לבטא זאת בשפתיים: “אני מוותר/ת לך בשמחה כי אתה/ת יקר/ה לי ואני יודע/ת שזה ישמח אותך”.
אמר הבעל שם טוב הקדוש: “האוחז בקצה הדבר אוחז בדבר כולו”.
שיעור מס’ V :
שותפות:
כפתרון לבדידות השלילית שאדם הראשון היה מצוי בה וכדי להיטיב את חייו עלי אדמות, חצה אותו הבורא והפכו לשניים, ככתוב:
“ויּאמֶר הָאָדָם זאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זּאת”.
מאותו מועד התחילו חיי השותפות של אדם וחוה. את הקשר הראשוני הזה – כנשמה אחת – שהיו אדם וחוה בעת יצירתם ירשנו אנו צאצאיהם. ככל שבני האדם מצויים קרוב זה לזה, כן ירבו ביניהם נושאי שותפות שבהם הם חייבים יותר לסייע איש לשותפו, והשותפות בעלת נקודות הקשר הרבות ביותר היא השותפות של בני הזוג בנישואיהם. היא שותפות ממושכת מאוד ואף קשה ביותר לפרקה ולהביאה לידי פירוד – גם אם שני השותפים לנישואין חפצים בכך.
שותפות בנישואין – כל אחד מקבל סיוע רב מזולתו בהיבטים רבים, בתחום הגשמי ובתחום הרגשי והתחושתי. יחד עם זאת, כל אחד מאבד חלק נכבד מ”החיפוש שלו”. עתה, במצב של קשר נישואין חייב האדם להעניק לבן זוגו גם כשאין נפשו חושקת בכך, וגם לסייע כשהוא סבור שאין מגיע לשותפו בכך ואף יוותר על הרבה מתחושותיו למען רגשותיו של שותפו.
הרצון לשותפות – לעומת הרצון להיות עצמאי – הוא חלק מטבעו של האדם המחפש את הקשר והשותפות עם בן זוגו. בשותפות הנישואין ישנם דברים דומים ושונים משותפות עסקית רגילה. נתחיל בשונה: בשותפות רגילה ישנם כללים קבועים. לכל אחד מהשותפים ישנו תפקיד מוגדר והוא יודע מה בתחום סמכותו ומה לא. על מה הוא יכול להחליט לבדו ועל איזה סוג ענין עליו לקבל את הסכמת יתר השותפים. אך בשותפות בין בני זוג, אף על פי שבדרך כלל הבעל מתמקד בעניינים חוץ ביתיים והרעיה מתמקדת יותר בענייני הבית, למרות זאת משתפים בני הזוג האחד את השני כל אחד בתחומו ורשאים הם להביע את דעתם – כל אחד – בתחומו של בן זוגו משום ששניהם פועלים יחדיו.
ניתן ללמוד בדומה לו משותפות עיסקית, ששם נקבעת המטרה העיקרית של השותפות ועבור מה מקיימים את העסק, כמו באיזה צורה יש להגיע לייעוד של השותפות. כך גם בני הזוג טוב יעשו אם ישבו יחדיו על מנת להחליט בדבר שאיפותיהם מחיי הנישואין ומהי הדרך הנאותה להגיע לידי יישום שאיפה זו.
הדרך הטובה ביותר לשותופת הינה באמצעות ההתייעצות:
בבריאת האדם הראשון נאמר:
“ויּאמֶר אֱלקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו…”.
המילה “נעשה” – בלשון רבים, מעוררת תמיהה. האם ישנם ח”ו שותפים לקב”ה בבריאת האדם? כך מסביר זאת רש”י במקום, כי המילה “נעשה” פירושה, שהקב”ה כביכול התייעץ עם מלאכי השרת אם לברוא את האדם “ללמדך דרך ארץ ומידת הענווה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן”. שהרי הקב”ה אינו זקוק למסייעים לברוא את האדם ואף אינו זקוק לעצה טובה, אלא שהתורה ביקשה להדריכנו בהתנהגות נכונה, והוא, שאף על פי שהשליט או בעל הבית רשאי לעשות בתחומו מה שנראה בעיניו, לא יעשה כן כי אם לאחר שהתייעץ קודם לכן עם שותפיו.
במסכת ברכות מסופר שביקשו למנות את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, שהיה חכם ועשיר, וכשהיה צריך להסכים למינויו השיב: “אלך ואתייעץ עם אנשי ביתי”. הלך והתייעץ עם אשתו.
במערכת זוגית, ככל שירבו בני הזוג להתייעץ זה עם זה ויבצעו את פעולותיהם רק לאחר החלטה משותפת, כך יפחת גורם התחרות והקנאה ביניהם.
השותפות מתבטאת בכל התחומים. באיזה עיר לגור? באיזה עבודה להתעסק? וכך בכל מה שקשור לילדים. כל ההסכמות האלה והדומות להן צריכות לבוא מההשתתפות בשותפות ומקרב הלב, ולא מתוך הבלגה ושכנוע, כי מתוך הבלגה ושכנוע זה מגיע רק כדי למנוע מריבה ולא מוסיף לשותפות שום חיוביות לטווח ארוך. בהבלגה הרגשות נדחים עוד ועוד, ואז לאחר זמן יכולה לבוא התפרצות של רגשות ויכולה להביא לניכור וריחוק בין בני הזוג וזאת היפך מגמת השותפות ותמיד עדיף גרם אחד מניעה מק”ג של רפואה.
שותפות היא תיאום ולא התאמה:
שותפות מושלמת עשויה להיתפס כהתאמה מוחלטת של בני הזוג. מחשבה אחידה ורצונות שווים בלבד. אך כמובן שאין זה כך, כי אין זה הגיוני ומעשי לעולם.
ה”חזון איש” מנחה את החתן העושה את צעדיו הראשונים בהקמת ביתו:
“צריך להתאמץ, להתנהג באופן יותר מקורב ובייחוס יד ימין לשמאל, להודיע ביציאה לאן הוא הולך ובשובו מה עשה, וכיוצא בזה בדברים קטנים”.
הצורך בתחושת שותפות הוא עמוק יותר אצל האשה. היא מוכנה להשקיע הרבה מאוד למען ביתה, אך היא זקוקה לתחושת שותפות, התייחסות ותגובה של בעלה על מה שהיא עושה בבית למענו ולמען הילדים. גם בדברים הקטנים הנראים שוליים רוצה האשה הערכה והתייחסות, וכשהיא מקבלת אותם היא אף מפחיתה את רמת בקשותיה לסיוע ממנו. השותפות מקשרת, והיא נובעת מצורך נפשי, וטבעי לאשה לחוש שבעלה שותף לה לכל תחביביה. יש לה את הצורך לשתף את בעלה בכל מה שעבר עליה במשך היום, מה עשתה, היכן בילתה ואיך הרגישה, ואף הגבר – אף על פי שהשותפות אינה מובנית באישיותו – ישתדל לשתף את אשתו מה שיותר.
ככל שמשתפים בני הזוג האחד את משנהו הזוגיות שלהם פורחת ופורחת, כי אין גבול עד לאיזה אושר ועומק הקשר יכולים להגיע באמצעות הנישואין.
למרות האמור, יש בשותפות אות אזהרה לשני בני הזוג. קצת לפני שהם משתפים האחד את השני, יש לעצור לרגע ולחשוב, כמה נקודות טובות ליחסי עם בן זוגי יתווספו לי עם השיתוף שאני רוצה לשתף. לדוגמא: כאשר יש סיפור “חם ולוהט” על אחד ממשפחתו של בן הזוג, בדרך כלל בן הזוג לא ישמח כל כך לשמוע זאת, ו”שיתוף” זה יכול להביא לפעירת סדק קטן ביחסי בני הזוג, וכך עוד שיתוף שלילי ועוד אחד יכול להביא לכך שהסדק הקטן יהפוך לגדול ואף לקרע עמוק. לכן צריך לשים לב שהשיתוף יהיה חיובי ויוסיף קירבה וקשר טוב לשניהם.
לאחר הבנת חשיבות השותפות נסתכל על כל דבר שקורה בביתנו כשלנו, והסיכוי היחיד להצלחת הנישואין כשנדבר בשפת ה”אנחנו”.
כל בעיה שלה – היא בעיה שלי.
כל בעיה שלי היא בעיה שלה.
כל שמחה שלה היא שמחה שלי.
כל שמחה שלי היא שמחה שלה!
וזה סוד הצלחתם!!!
קביעת תפקידים וגבולות:
בני זוג מתחתנים. בימי החתונה, השבע ברכות וכו’, כולם שמחים בשמחת חתן וכלה, מברכים את בני הזוג, נותנים מתנות, וכמו שאומרים: החתן והכלה בעננים. או אז נגמרים החגיגות, החתן והכלה נשארים בביתם ומנסים להתחיל חיים של שגרה. כדי שלא תהיה נחיתה קשה מאוד מהעננים צריך להשתדל תמיד שתהיה אווירה טובה ונעימה בין בני הזוג.
דבר חשוב מאוד היכול למנוע מתח רב בבית, הוא קביעת תפקידים וגבולות. כל כך הרבה מריבות פורצות סביב שאלות פשוטות של מה בכך, כמו: מי עושה קניות, מי הולך לבנק, ואף מי מוריד את האשפה, ועובר דרך שאלות חשובות ביותר, כגון: מי מפרנס, איך תתבצע חלוקת המשכורת וכן כל דבר הקשור לילדים, כמו גם קביעת סדר היום שיהיה טוב לשני בני הזוג על מנת שיהיו מרוצים ושמחים.
אם כן, לאחר תום ימי השמחה, חשוב מאוד שבני הזוג יתיישבו, ידונו ויחליטו על כל נושא בביתם. מתי קמים? איזה ארוחה אוכלים במשותף, מה עושים בזמן הפנוי? חשוב להשאיר זמן משותף על מנת לדיון ו/או לימוד משותף, ומתי הולכים להורים, לחברים, וכו’.
משם ניתן לעבור לשאלות של מי עושה מה בבית – אפילו עד מי יבשל לשבת – ולהגיע לדיונים איך ללמוד לפתור בעיה העשויה להיווצר ואיך נתמודד עם אי הסכמה.
הרב דסלר, בספרו “מכתב מאליהו” כותב, שבני זוג, כל עוד שהם שמחים לתת אחד לשני הנישואין יפרחו, וברגע שמצפים לקבל מתחילות הבעיות. אך כאשר התפקידים ברורים לכל אחד מבני הזוג, לא צריך להיכנס לחששות ולספקות. האם אני אמור לעשות זאת או אולי זה תפקידה של האשה?
חלוקת התפקידים וקביעת הגבולות מביאות לחיי הנישואין רוגע עד לאין קץ, כי כשיש ספקות וחששות יש מתחים, וכשהדברים ברורים ומובהרים הכל הרבה יותר קל ונעים.
בשעת קביעת התפקידים ייראו אולי הדברים מעמיסים וקשים, אך ברגע שיודעים שזו מצווה ככל מצווה אחרת כמו שבת, פסח וסוכות הכל נעשה קל יותר ונעים.
הרב חיים פרידלנדר כותב בחוברת “וידעת כי שלום אהלך” כדלהלן:
“לפי כללי התורה בצדקה וחסד, כל הקרוב, קרוב קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים. עני קרוב משפחה ורחוק, עני קרוב קודם – ומבשרך אל תתעלם, ואין לאדם קרוב יותר מאשר בת זוגו שהרי אשתו כגופו. לכן, חיוב החסד של האחד כלפי השני הוא הגדול ביותר. כלומר, בניגוד לדעה הרווחת לעיתים שמעשי החסד הם בעיקר כלפי זרים, אומרים חז”ל שעיקר מעלת החסד הוא כלפי בן הזוג”.
אם כן, ההתייחסות לנישואין כ”מכרה זהב” לקיום מאות מצוות מידי יום, עשויה לסייע לבני הזוג לא רק בעולם הבא אלא אף כאן בעולם הזה. כאשר כל אחד מבני הזוג יקח על עצמו תפקיד לבית הוא לא ירגיש מנוצל אלא מתוך נתינה, מתוך אהבה שמחה וזכות, וכך שני בני הזוג ביחד, כל אחד מתפקידו יצעדו בשביל הסלול והנכון מתוך סיפוק והגשמה בחייהם המשותפים.
שלום בית:
ב”אבות דרבי נתן” כ”ח כתוב:
“כל המשים שלום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו משים שלום בישראל על כל אחד ואחד, וכל המטיל קנאה ותחרות בתוך ביתו כאילו מטיל קנאה ותחרות בישראל, לפי שכל אחד ואחד מלך בתוך ביתו”.
שלום הוא בניית גשר מן האיש לאשה, מלב אל לב, הרמוניה הנוצרת דווקא מן השוני, מן הניגוד בין בני הזוג. אם כן, שני אנשים השונים בדעותיהם ומשתנים במעשיהם אין ביניהם בעיה של שלום כי מצבם בכי טוב, אך אין קוראים שלום אלא במקום שאין הדעות שוות ויש הבדלים במעשים, בשאיפות וברצונות, בשעה שאפילו האהבה שבלבבות נפגמה והניגודים מגרים והיצר מתמרד והחרון עולה, הכל מוכן לריב שיתגלע עתה – אז באה שעתו של השלום!
זה שאוהב את השלום ורודף אחריו, גומר בליבו באותה שעה: יעבור עלי מה ואין אני בא במחלוקת עתה, אלא מקיים את השלום. ולמה? שגדול השלום יותר מכל רוח אחר ושנואה המחלוקת מכל הפסד אחר. השוני שבין בני אדם הופכים את אי ההסכמה למצב נורמלי ולתהליך מובן מאיליו. אדרבא, בעוד שמקובל לחשוב שהמצב המובן מאיליו הוא השלום ומצב של סכסוך פירושו משהו חריג ובלתי צפוי – הרי שההיפך מכך הוא הנכון. המצב הראשוני הוא אי ההסכמה. אמנם ההסכמה היא מצב חיובי אבל הוא אינו מובן מאיליו. לעיתים קרובות השלום הוא רק פשרה וכל זאת עקב השוני שבין בני אדם בכלל ובין בני זוג בפרט. כלומר: אילו אדם לא היה משקיע דבר במערכת היחסים שבינו לבין חבירו הוא היה מצוי בריב באופן תמידי.
אדם הרוצה להיראות טוב בעיני הסובבים אותו ולכן הוא עוצר את עצמו מסכסוכים או מלומר את כל אשר על ליבו, אם כן כדי להגיע למצב של שלום ורעות צריך מאמץ והשקעה והתאפקות רבה. על זה כתוב “בקש שלום ורדפהו”. בקשהו במקומך, ורדפהו – רדוף אחריו למקום אחר. אחרי השלום צריך לרדוף, לבקש, לחל תחבולות על מנת להשיגו.
מדוע מרבים כל כך לדבר על השלום? ומדוע על שני בני הזוג להתאמץ כל כך על מנת שישרור השלום בביתם? רבי שמעון בן חלפתא אומר כך:
“לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, שנאמר ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.
השלום כלי מחזיק ברכה, בית יהודי הוא מעין כלי שלתוכו חפץ בורא העולמים להאציל ברכות שמים של בריאות, של ילדים, של פרנסה וכו’. מבקש מעמנו בורא העולם, אנא הציבו בביתכם כלי עם בסיס כדי שתחול הברכה בביתכם, שמו שלום בביתכם!
בית של שלום הוא בית מאושר, שקט ונפלא. בבית של שלום יש שלוות נפש לאיש ולאשה ובליבם מצויה שמחה. אם כן, מהו השלום?
המילה שלום דומה למילה “שלמות”. ראשית צריכים בני הזוג להיות שלמים בליבם כי זה הדבר שבו הם רוצים בכל ליבם. שלמות הנפש מתוך הבנה שאין להם דבר חשוב יותר בחייהם מאשר שלום בביתם, ולהביט על חייהם במבט בוגר על מנת להחליט החלטה חשובה: נעשה הכל כדי להשכין שלום בביתנו.
שלום, היכולת להשלים עם כל מיני דברים בחיים שאין אני מצליח/ה לשנות – לדעת לקבל את בן זוגי על כל מעלותיו ומגרעותיו – לכבדו ולאהוב אותו כמות שהוא. כמובן, שאם השלום כל כך חשוב וגדול, כך גם כוחו של היצר הפועל אף הוא במלוא המרץ ומנסה להגדיל ולהעצים את המגרעות של בן/בת הזוג, ומשתדל להראות רק את המגרעות על מנת להגיע לכעס אחד על השני וכדי להגיע למריבות. כל זאת מכיון שבני הזוג הם שני קטבים כאש ומים, אך ביודעם את גודל חשיבות השלום הם מנסים בכל כוחם להיות מהגיבורים הכובשים את יצרם ככתוב בפרקי אבות:
“אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלּכֵד עִיר”.
בכך הם גורמים לנחת רוח לבורא העולמים ויחד הם בונים את ה”מקדש מעט” שלהם כפי שמתפללים אנו על כך שלושה פעמים ביום “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו”.
בית נאמן:
בשמואל נאמר:
“יַעֲשֶׂה- ה’ לַאדנִי בַּיִת נֶאֱמָן…”.
כאשר באים לברך בני זוג ביום נישואיהם אנו מתבטאים: שתזכו לבנות בית נאמן בישראל”.
מדוע דווקא “בית” ומדוע “נאמן”? יכול להיות בית נפלא בית נהדר? ננסה להבין מה משמעות המילה “בית”. כשמדברים על המושג “בית” בברכת בני הזוג לא מתכוונים למושג בית רק במשמעותה הפיזית. בית איננו רק מקום ללון או מחסה מפני הגשם. בית הינו מקום הנותן קביעות למערכת היחסים שבין יושביו והנהגה תמידית השוררת בבית על פי התוכן הנקבע בין המתגוררים בו.
אם כן, כאשר הולכים לבנות בית דואגים תמיד שהיסוד יהיה חזק ואיתן, ואם יסוד הבית הוא בית נאמן – בית המבוסס על אמונה ועל נאמנות הוא בית יציב, חזק ובטוח עם יסוד חזק שלעולם לא יקרה לו כלום, ושום טלטלה לא תזיז אותו ממקומו. לכן מברכים את הזוג בברכה זו, כי אם ברכה זו תחול בביתם יהיה לזוג זה את כל מה שהוא יכול לאחל לעצמו.
רואים אנו עוד דבר מעניין מאוד. הקב”ה לקח את המילה “בית” מהמציאות של “הבית” היהודי “מהמושג של איש ואשה למקום הקדושה למקום בין הקב”ה לעולם – בית המקדש, ובדורנו לבית המקדש המעט – בית המדרש, בית הכנסת. לא לחינם נקראים שניהם “בית” – שיכלו להיקרא כנסת, מקדש, מדרש, לשם מה התוספת בית? אם כן, לומדים אנו, שכאשר המצב של האדם בביתו יציב ואיתן כך גם כל עבודת ה’ שלו טובה, וכך הלאה והלאה בכל בית בישראל, כאשר ישרור מצב טוב בכל בית יהודי, יכול להיבנות בית המקדש, והקשר שלנו עם הקב”ה יהיה יציב ואיתן שנזכה לכך במהרה בימינו אמן!!!
🙢✧🙠
ההתבוננות בנתיביה של הזוגיות מזכירה לנו את המשחק סולמות וחבלים, אשר העיקרון בו הוא מסלול רצוף אשר לאורך הדרך ישנם התקדמויות או נסיגויות, סולמות או חבלים, אך לאט לאט מתקדמים ומתקדמים ולבסוף מגיעים אל הפסגה, אל הנצחון.
כך גם אנו בחיי הזוגיות. הנישואין מעלים אותנו על המסלול הנכון. לפעמים מתקדמים ולפעמים נסוגים, אך אנו בהתקדמות מתמדת לעבר המטרה הנכונה. מובן מאיליו, כי צריכים אנו להשתדל למצוא סולמות ולשאוף כל הזמן לעליות ולהתקדמות, מכיון שאין גבול לעליות בקשר הנישואין, וגם כאשר תהיה נסיגה לאורך הדרך צריך לדאוג שמנסיגה זו תבוא עליה גדולה, וכך הזוג הולך על מסלול הנכון ויש בידיכם את הנצחון.
🙢✧🙠
אין שפה בלי מציאות
ואין מציאות בלי שפה
והן מעצבות זו את זו.
אין גבר בלי אשה
ואין אשה בלי גבר
והאחד מגדיר את השני.
אין בדידות בלי יחד
ואין יחד בלי בדידות
אין חיבור בלי הפרדה
ואין הפרדה בלי חיבור.
שם וכאן אופק ורקיע
הרים וים, גל ואדווה.
– רשימת מקורות –
הבית היהודי / הרב שמחה כהן / חלקים א’ ב’/ שנת תשנ”ז
איש וביתו/ הרב אליהו כי טוב / שנת ה’ תשס”א / יד אליהו כי טוב
אהל רחל/ הרב שלנגר/ תשס”ב (מהדורה תשיעית) שע”י ישיבת רדין
שניים שהם אחד/ הרב ירמיהו אברמוב / תשנ”ו/ פלדהיים
” תהילה אברמוב
בנין עדי עד / הרב משה/ תשס”א / הוצאת אור המאיר.
שלום ורעות / יפה מלכה
שירת הבית היהודי / הרבנית ריבה לפידות
אורחות צדיקים / אשכול / תשל”ח
והיו לאחד/ הרב עזריאל טאובר / 1991 / שלהבת
איש אשה ומשפחה / יהודה לוי / הוצאת ספרית בית אל 2001
וידעת כי שלום אהלך / הרב פרידלנדר/ חוברת
🙢✧🙠
איך יכולת לעשות את זה / ד”ר לורה שלזינגר / 1996 / הוצאת מטר
יש נשואין מאושרים / גודר וולרשטיין וסנדרה בלקלסלי / 1995 / הוצאת מטר
טובים השניים / ד”ר קלייר רבין / פר’ יוחנן פרס 1991 / קשת הוצאה לאור
כוחם של השננים/ ד”ר סוזן הייטלר / 2000 / אור עם
גברים ממאדים נשם מנוגה / ג’ון גריי Ph.D / אור עם / 1994
זוגיות לאורך שנים / ד”ר אורי ורניק / 2001 / הוצאת פוקוס