ללמוד להיות נשוי

נחיצות ההכשרה טרום הנישואין מעט מהמיתוסים הלא נכונים התועלת בהתערבות מקצועית בזמן בעיה

ללמוד להיות נשוי

בנוהג שבעולם, כאשר רוצה אדם לפתוח עסק או להשקיע מאונו וזמנו במטרה מסוימת, קודמת לזה בחינה מעמיקה אודות הצורך והאינטרס שלו בעניין, כדאיות התוצאה ביחס להשקעה ועצם יכולתו לעמוד באותה משימה.

למרבה התדהמה, שונה הדבר כאשר הולכים גבר ואישה לפתוח את “העסק” הגדול ביותר של חייהם – מבחינת התחיבות ההשקעה האישית שלהם, הן ביחס לזמן ההשקעה, הטרחה הכרוכה בדאגה לבן/בת הזוג, ואף ההשקעה הכלכלית הכבדה. 

בדרך כלל ניגש אדם לחיי הנישואין מתוך תחושה וביטחון עצמי שמהלך זה יעלה בידו יפה וישתלם ביותר עבורו. ונבין, כל אדם ניגש לנישואין מתוך אינטרס אישי מובהק מה יהיה הטוב ביותר עבורו, ועם מי ינוהלו חייו שלו בצורה הטובה והנוחה ביותר. אין בעולם אדם שיינשא כשהמדד יהיה – לאיזה אדם אוכל לגרום אושר הכי רב ע”י שאנשא לו. שהרי א”כ היה מחפש את המסכן, המכוער, החולה או העני ביותר כאידיאלי לנישואין, דבר שכמובן לא קורה. וא”כ מדוע דווקא ב”עסק” הגדול ביותר של האדם “מקובל” לסמוך על איזה תחושה עלומה-רגשית, ביטחון מופרז ביכולת המופלאה שגיליתי כל חיי לרכוש את אהדת החברה ולהסתדר עם חברים/חברות, או כוונות חיקוי לאי-אלו התנהגויות שהצלחנו לראות אצל זוגות שנישואיהם נראו לנו טובים, מוצלחים ומאושרים. וכל זה, ללא בדיקה מקיפה ומעמיקה איך באמת ניתן ליצור הרמוניה משותפת, איך באמת ניתן לגייס את האינטרס של בן זוגי “לשבת על זרי הדפנה” שלא יסתור ויפריע לאינטרס שלי. האם יכולתי המופלאה עד היום “להסתדר” בחיי החברתיים מעידה שאצליח למלא את ציפיותיי גם מחיי הנישואין. האם באמת חיי הנישואין אינם אלא חיי חברה רק במימד מצומצם וקרוב יותר, או שמא הם מהות שונה המצריכה בחינה ועריכה מחודשת לכשרון האינטליגנציה הרגשית שלנו.

 לצערנו, המציאות מורה שרובם של הזוגות הנשואים אינם מצליחים להגיע ולממש את אותם ציפיות יפות שליוו ואולי אף הניעו אותם בתקופת היכרותם הראשונה עם בן זוגם, עד כדי יחס של 1 מתוך 3 זוגות שאינם נמצאים בקשיים, או חלילה מגיעים אף לגירושין.

במחקר שנערך לבדיקת שביעות הרצון מחיי הנישואין, בקרב מגוון זוגות בעלי השכלה ורקע שונה, עלה כי רק 28% מהגברים ו-33% מהנשים דווחו על רמת שביעות רצון גבוהה! (דר’ שושני, תשל”ו)   יתר על כן במחקרים שבהם נשאלו זוגות נשואים – “אם היתה ניתנת בידך האפשרות לחזור ולהינשא, האם היית בוחר/ת בבן הזוג שאת/ה נשוי/אה לו היום?” השיבו 57% מהנשאלים בשלילה. בעלי מקצוע טוענים שמספר הסבורים שטעו בבחירת בן/ת הזוג גדול יותר, אך הנשאלים אינם משיבים בשלילה, משום שלא ברור להם שהחלופה לבן זוגם תהיה טובה יותר. (הרב ש. כהן, הבית היהודי) עובדות אלו מעלות סימן שאלה גדול על יכולתנו לדעת לבחור מי מבין החצי השני באוכלוסיית העולם יכול להתאים לי. שהרי “כשלון” הבחירה ואי מימוש הציפייה לחיי נישואין שלווים, מספקים ומעשירים של כשתי שליש מהזוגות וודאי אומר דרשני.

ללמוד להיות נשוי

המעניין הוא, שבמחקר שנערך בקרב זוגות גרושים על הסיבה המרכזית שהכשילה את נישואיהם, העלו רוב הנשאלים את בעיית “אופי בן הזוג”  וחוסר תקשורת.  וזה למרות שהם הכירו זמן רב קודם וחלקם אף ניהלו חיים משותפים קודם לנישואין.  ובכ”ז לא השכילו להבין, לדעת ולעמוד על טיב “אופי בן הזוג” או להצליח לבנות מערכת תקשורתית בריאה ביניהם, אע”פ שהם מתקשרים ומתוקשרים טוב בחיי החברה שלהם. (המחקר נערך ע”י סיגל לבני באוניברסיטת בר-אילן בקרב ישראלים שהכירו את בני זוגם בצורות מגוונות ומשך זמן ההיכרות קודם הנישואין נמשך לפרקי זמן שונים.)

אציין במאמר מוסגר את דבריה של דר’ רינה שחר, כי במחקרים שנעשו ע”מ לבדוק את הקשר שבין שביעות רצון מחיי הנישואין לבין אורכה של תקופת החיזור, לא הוכח כי תקופת חיזור ארוכה יותר גורמת ליותר שביעות רצון מהנישואין. ואדרבא, אי הלימה בין המציאות ובין רמת הציפיות שהתפתחה, מהווה קושי בחיי הנישואין. ובמידה מסוימת דווקא בחירת בן זוג על בסיס שידוך עשויה להגביר את שביעות רצונם של בני הזוג עקב הלימה בין הציפיות מהנישואין ובין המציאות המאפיינת אותם.

הדבר ברור א”כ שיש לתת את הדעת לשאלה מהם הכישורים והתובנות  הנדרשות לאדם בבואו לבנות את הקן המשפחתי. למה עליו לצפות ולאיזה אינטילגנציה רגשית עליו להכשיר את עצמו, ע”מ להבטיח את מימוש הציפיות האישיות שלו “ממוסד הנישואין”. וכיצד ציפיותיו הנובעות ממשאלת לב למילוי ויישום האינטרסים שלו לא ייסתרו, יופרעו ויתנגשו עם משיכת החבל לצד השני ע”י בן זוגו המצפה גם הוא להוביל את קשר הנישואין הזה למילוי ציפיותיו הוא.

במדרש מובא, על המטרוניתא ששאלה את ר’ יוסי בן חלפתא למעשיו של הקב”ה מאז בריאת העולם, וענה לה “מזווג זיווגים אשתו של פלוני לפלוני בתו של פלוני לפלוני”. (ויקרא רבה ח א) המהר”ל בספרו באר הגולה, אינו רואה את דברי המדרש רק במעשה הקב”ה לפעולת הקשר הראשוני בין בני הזוג אלא אף השגחה וסיעתא דשמיא יום יומית בשמירת וחיזוק הקשר גם לאחר הנישואין –  “עוד יש לך לדעת כי אין זיווג האדם טבעי רק הוא מהשי”ת… לפי שהוא ית’ מחבר אותם ואין בזה העניין הנהגת הטבע… ודבר זה… עניין נפלא ורמזו אותו חכמים קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות… חיבור איש ואשה ראוי שיהיו נפרדים כל אחד לבדו, והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד.” ללמדנו עד כמה קשה וסותר אמור להיות קשר הנישואין על פי דרכי הטבע, עד שאם לא יחבר ויקשר ביניהם כוח על טבעי – השכינה, מנוגד וסותר הוא למציאות. ואולי זוהי דרשת חז”ל לדמות זיווגו של אדם לקריעת ים סוף. ששונה נס קריעת הים משאר ניסים, שהרי כאשר הקב”ה מחדש והופך למשל מים לדם, אך טבעי הדבר לחוש דחייה מהדם החדש או לסבול מצפרדע, ערוב וכיו”ב כך שהגם ועצם חידוש הדבר הוא נס נפלא אבל התוצאה שנולדה מהנס היא דבר טבעי. לעומת זאת בקריעת ים סוף כאשר המים להם חומה, אין זה נס חד פעמי אלא שבכל רגע הקב”ה חידש מצב של “והמים להם חומה” שלעולם אין זה טבעי שיעמדו המים כנד. ולזה דימו חז”ל זיווגו של אדם ועל זה אמר המהר”ל “שאין זיווגו טבעי רק הוא מהשי”ת וכו’ והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד”.

ללמוד להיות נשוי

אמנם, מצד שני לימדה אותנו התורה שאך טבעי המצב ונידרש הוא שיישא אדם אשה – “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב יח) ופשוטו של מקרא הוא כי יחידותו של האדם אינה טובה, ולטובתו צריך הוא לחיבור. (עיין רמב”ן, ספרנו, אור-החיים ועוד) וגמרא מפורשת במסכת יבמות סב:   “א”ר תנחום א”ר חנילאי  כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא 

 טובה דכתיב וכו’  במערבא אמרי בלא תורה, בלא חומה דכתיב וכו’  רבא בר עולא אמר בלא שלום דכתיב וכו’.” ואף אשה טיבעה וחפצה להינשא כמו שכתוב “ואל אישך תשוקתך” (בראשית ג טז)  עד  שאומר ריש לקיש שמבחינתה של האישה “טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו” ופירש רש”י “ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא.” (גמרא קידושין ז א) [ועיין במכתבי החזו”א והסטייפלר בעניין זה]  והטור בתחילת אבן-העזר פתח בשבח זיווגו של אדם ובהודאה לקב”ה על כך “יתברך שמו של הקב”ה שהוא חפץ בטוב בריותיו שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו.” (ועיי”ש בב”ח).

נמצאנו למדים, שמחד אין טבעי יותר מלהינשא וממילא להצליח ולרוות אושר ככל מהלך תקין וטבעי, ומצד שני אין דבר מופרך יותר מזה וזקוקים “לנס” מיוחד ע”מ ששני הקטבים יפגשו ויתחברו לאחד.  וכפי שהמציאות המרה מורה שאין זה כ”כ טבעי לחיות באושר ורבים רבים הם הזוגות הנשואים שלא ידעו אושר מהוא בנישואיהם. דומה כי חשיבותו של הנושא לא מרשה לנו להרפות מחיפוש אחר תשובה/פתרון לבעיה כללית זו.

הבה ונתבונן, מדוע על האדם לגשת בכלל לנישואין? לשם מה הולך ביוזמתו וקושר עצמו למחויבות  שאין לה אח ורע בעולם בהתקשרות שבין בני אדם, הרי אחד הדחפים החזקים ביותר שיש לאדם הוא הצורך לחיות בחופש ובחירות ולהיות משוחרר מכל כבילות ומוגבלות. ולמרות זאת החברה האנושית על כל גווניה השונים ממסגרת את עצמה במסגרת הנישואין שבה האדם מאבד במודע את חירותו האישית ומשעבד את עצמו לטובת המשפחה. מה א”כ מניע את האדם לזה האם זה רק בדידות וחוסר נוחות להיות ‘לבד’? רצון להקים משפחה? תופעת העדר שזה המנהג וכך כולם עושים? ציווי אלוקי שיש לקיימו ככל שאר המצוות? דומני, כי הבהרת נקודת המוצא היא קריטית להתייחסותו של האדם לחיי הנישואין ומהווה קטליזטור עד כמה יהיה מוכן להשקיע, לחזק ולשפר קשר זה.

פתרון חידה זו נמצאת במפורש בתורה “זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם”. (בראשית ה ב) גילה לנו יוצר האדם שא”א להגיע לשלמותו להיות “אדם” כאשר הוא לבדו, רק דרך זכר ונקבה מתחדשת היצירה הנקראת “אדם”. או בלשון חז”ל שכ”א לבדו הוא “פלג גופא” (=חצי גוף).  ומכוח זה העידה התורה שלכן  “יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב כד) ופירש הרמב”ן שצורך זה להינשא  “הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבוקים בנשותיהם עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהם כאילו הם עימם לבשר אחד”. מבאר הרמב”ן, שבעצם הקב”ה מאלץ את האדם לקשור את עצמו עם בן זוג. כשם שהקב”ה מאלץ את האדם לשמור על חייו ע”י שברא בו תחושת רעב, רתיעה אינסטנקטיבית מאש וחום או סגירת עפעפיים מהירה בהתקרבות חפץ זר לעיניים, כך יצר הבורא תחושת נעימות בנפש האדם כשנמצא במחיצת אדם הקרוב לו ואף דחף להגיע לכך בגלל מועקת הבדידות כאשר חי לבד,

ללמוד להיות נשוי

כשסבל זה, מביא את האדם ליצור קשר עם בן זוג לצורך נישואין על מנת שנגיע לתכלית הבריאה להיות “אדם”. גבר או אישה הניגשים לנישואין מתוך תובנה עמוקה זו, שלצורך שלמותם הם עליהם להינשא – יעשו כל תצדקי ויחפשו כל אפשרות שבעולם לחזק, לשפר ולהוסיף ביניהם אהבה ואחווה על מנת להיות יותר “אדם” ולהגיע לחיבור שלם יותר עם אותו “פלג גופא”. אולם ברור שע”מ להגיע לאותה הרמוניה נפלאה עליהם לברר לעצמם קודם מהם המכשולים העלולים להפריע לחלום נפלא זה להתגשם, מנין הם נובעים ובעיקר כמובן כיצד יהיה ניתן להתגבר, לעקוף או לעיתים אף להשלים עם נתונים אלו. 

מעט מהמיתוסים הלא נכונים

קודם שניגש לברר על כמה מהמיתוסים שהשתרשו בנו ביחס להתקשרות בחיי הנישואים, הבה ונתבונן על דוגמאות לקונפליקטים שקיימים בכל סוג של התקשרות עם אדם נוסף בחיי החברה. בכל התקשרות, קיימים פערים ביחס אל סוג ורמת הקשר. כגון: מה תהיה מידת ההתקשרות שלנו ביחד כחברים, עד כמה נהיה ‘שנינו ביחד’ ובאיזה מידה ‘כל אחד לחוד’, האם מותר לנו ליצור ולהיפתח לחיי חברה נוספים מלבד החבר הנוכחי או שחברות זו סגורה, מה מותר לי לעשות לבד ומה אני חייב לעשות דווקא ביחד, האם חיינו החברתיים ינוהלו עפ”י דפוס קבוע או שנהיה יוזמתיים וספונטניים לערוך שינויים תמידיים. קונפליקטים כאלו ואחרים נמצאים בכל התקשרות בין שני בנ”א, אולם הדבר לא כ”כ מפריע מאחר וברור לנו  ‘שכשם שפרצופיהם שונים  כך דעותיהם/טבעם/רצונותיהם שונים’ אין בעולם כולו שני אנשים שיהיו זהים בתכונותיהם לחלוטין. לעולם לא נוכל למצוא שניים שיסכימו על הכל תמיד. דבר זה מובן ואינו מפריע לנו כלל. אדרבא, אנו שואבים ממציאות זו תחושה נעימה של מיוחדות אישית. אלא שמצד שני חוסר סימטרייה רגשית זו יכולה שתיצור קונפליקטים שיפריעו לנו לעיתים עד כדי שנבוא לנתק את הקשר עם אותו אדם שאנו לא “מסתדרים” איתו. [אופציה שבשונה מחיי החברה אינה אמורה להיות קיימת בחיי הנישואים] בכל מקרה, המודעות לשוני הזה עוזרת לנו לדעת להסתדר ולהצליח לבנות חיי חברה פחות או יותר תקינים, מאחר ואנו לא מצפים מהזולת שיסכים איתנו בכל או שיאהב את כל שיגיונותינו. כך שבדרך כלל חיי חברה בנויים על מערכת של משא ומתן. אדם נותן ומפרגן תוך צפייה ברורה לקבל, אבל ברור לו שאם לא ייתן תמורה, ולעיתים אף צריך להקדים את “התשלום”  – לא יקבל והוא כלל לא מתרעם על כך. 

נקודה זו המשמשת בסיס לכל חיי חברה תקינים, לא כ”כ מקובלת בחיי הנישואין. שם אנו מצפים לקבל מעצם היותנו כלולים במערכת הנישואים. מגיע לי כי מגיע לי. בחשיבה נוספת נהיה מסוגלים להודות שטענה כזאת לא יכולה להתקבל [ולו רק בגלל שגם לבן/בת הזוג קיימת הזכות לטעון כך, ומה נעשה כאשר הרצונות מנוגדים וסותרים] אבל בכל אופן משפטים כגון “שיקבלו אותי כמו שאני”  “ככה אני וזה מה שיש” נשמעים, והעברת מסר כזה מצויה למרות שבחיי החברה לא נעיז להשמיע ולטעון בסגנון כזה. אדם אף מצפה לקבל מבן/בת זוגו גם אם נתינתו למערכת השותפותית תהיה פחותה ביחס – “הוא הרי בעלי”  “הרי היא אישתי” וכדו’.

ללמוד להיות נשוי

מה מביא א”כ אדם לחשוב ולהרגיש שבחיי הנישואין שלו אמורים להשלים עם כל חסרונותיו ואפילו לאהוב אותו הגם שמצידו לא ינקוף אצבע לשפר תכונות המרגיזות את בן/ת זוג. 

בימי חייו עובר האדם שלשה מצבים ביחסיו עם הסובבים אותו. הורים, חברה ונישואים. בראשית חייו מערכת היחסים שלו עם ההורים הייתה מערכת של קבלה, וקבלה בלבד. אף ללא בקשה מצידו מקבל הילד את כל צרכיו מהוריו ולפעמים אף יותר מהצורך האמיתי שלו. הוא אף ראה שגם כאשר הנתינה גורמת קושי להורים הם נותנים ובאהבה כל עוד הוא רק מוכן לקבל, כשהוא לא נידרש לתת תמורת זה כלום. כאשר גדל ומתחיל לפתח מערכת יחסים עם החברה, מגלה להפתעתו שאין הוא המוקד שעליו סובב ציר העולם וכדי לקבל הוא נידרש לתת, כשהכל הופך להיות כפוף לכללי משא ומתן והוא נידרש להשקיע והרבה כדי לקבל. מצב זה לא מוצא חן 

בעיניו, הוא היה מעדיף להמשיך ולקבל ללא תמורה, אבל אין בררה העולם הוא – “ייתן יקבל לא ייתן לא יקבל”. ולכל אורך התבגרותו הוא מנחם את עצמו “כאשר אנשא הוא/היא יפנק/תפנק אותי”. כאשר הם מתחתנים, מגלים להפתעתם שהמערכת הזוגית דומה יותר למערכת החברתית מאשר להורים וא”א לקבל ללא מאמץ ובקשה מפורשת, דבר שגורם לתחושת אכזבה הרבה יותר עמוקה מחוסר מילוי צפיות בתקופת חיי החברה, כיוון שכאן הציפיות הם גם לתחושות רגשיות ולא רק לדברים טכניים ונוגעים באישיותו של האדם. אכזבה זו תוביל לאחת משתי המסקנות: או שהזולת אינו ממלא את חובותיו כלפי והוא חומס ממני את מה שמגיע לי,   או שפשוט לא “מגיע” 

לי ועלי להבין שחיי הנישואים בנויים יותר כדוגמת חיי חברה. לאור תובנה זו מתבקשת המסקנה שהאכזבה  אינה בגלל חסרון בזולת אלא נובעת מצפיות לא נכונות. 

[במיוחד גדולה האכזבה כאשר נידמה לאחד שהוא נותן לבן זוגו ובכ”ז לא מקבל, תחושה שגורמת לכעס. וכתב על כעין זה היעב”ץ בפי’ על פרקי אבות  “קלות הכעס ומהירותו – כפי הטובות אשר קבל מי שעליו הכעס מהכועס, ולכן תגדל לעולם קטטת הקרובים”. [והאמת שנוכל כמעט תמיד להניח שגם אם הוא נתן, זה כנראה לא את מה שהזולת היה חסר ולכן לא מרגיש הזולת שקבל.]

ואם עד כאן ראינו כיצד מחשבה אחת מוטעת יכולה לגרום אכזבה עמוקה כשהציפיות לא מתגשמות, נלבן כעת כמה מהמיתוסים הנפוצים ביחס להתקשרות הנישואין.   “כולם יודעים” ש:

1. אין צורך בהכנה לנישואים או בהכשרה לקראתם, ידע זה טבוע בנו.
2. גברים ונשים שווים – זהים.
3. בעיות בחיי הנישואים הם דבר לא נורמלי.

א.   אין צורך בהכנה לנישואים?!  הידע הזה טבוע בנו מלידה?!   –   מדוע א”כ רק 28% מהגברים ו-33% מהנשים מדווחים על שביעות רצון גבוהה מחיי נישואיהם? מדוע 57% מהזוגות הנשואים היו שמחים למצוא עצמם נשואים לבן/בת זוג אחר/ת?  איך קורא שרק זוג 1 מתוך 3-4 זוגות אינו נמצא ב”קשיים”?  הייתכן שדווקא כשרון זה “שאמור” להיות טבוע בנו ממילא אינו בא למימוש? או שמא ואולי יש לנו טעות בתפיסה, והמציאות המרה שטופחת על פנינו תלמדנו שאכן יש צורך בהכנה לנישואים! הרי אין כמעט מי שלא מכיר מסביבתו הקרובה זוגות גרושים, 

ללמוד להיות נשוי

או ‘גרושים’ למחצה לשליש ולרביע.

 גם אם יניח האדם שאכן הוא ‘נולד’ עם תובנות מופלאות בנוגע לחיי הנישואים, או שכל מה שעליו לעשות זה רק לחקות את הוריו שניהלו מערכת זוגית נפלאה. אולם בן זוגו לא ‘נולד’ כמוהו ולא בא ממשפחתו שלו ולא ראה ג”כ התנהלות זוגית נכונה. ובכלל, האם היה עד למרוץ המכשולים שעברו הוריו עד שזכו וקיננו קן נפלא כ”כ, הרי הוא בא אל המוכן וא”כ כיצד ידע איך להתגבר על מכשולים שיצוצו במהלך הנישואין. אף התמודדותו בחייו החברתיים גם אם נעשתה בהצלחה, לאו דווקא תעזור לו בחייו הזוגיים מאחר וסוג הציפיות שונה לחלוטין. [גם אלו שקודם לנישואים ניהלו “חיים משותפים” יתקלו באותם קשיים. כשהסיבה, שינוי מוחלט במערכת הצפיות בין זוג חברים לזוג נשוי.]

ברור הדבר שיש אכן צורך ותועלת עצומה בהכנה לחיי נישואין ובמילים אחרות יש צורך ללמוד להיות נשוי. 

ב.  “גברים ונשים שווים וממילא זהים”  –  הנחת יסוד מוטעת זו הינה מאבות הכישלון.

טעות זו שהונצחה ע”י אחת מראשי הפמיניסטיות (שרלוט פרקינס-גילמן בספרה נשים בכלכלה) במשפט “המוח אינו איבר מיני” [שעיקרו: הגם שאנו שונים ביולוגית זה מזו אין זה אומר שיכולותינו וכשרונותינו אינם שווים. כשמתוך כך עולה הדרישה להתייחס למעמד האישי של שני בני המין באופן שווה ואף זהה לחלוטין וממילא גם למתן הזדמנויות ותפקידים שווים וזהים לשני בני המין וכדו’] גרמה ועדיין גורמת לחוסר הבנה רבה בין בני הזוג להבדלים בין הצרכים הגבריים הבסיסיים לבין צרכים נשיים בסיסיים. כתוצאה מטעות זו אנו טועים רבות באבחון הצפיות של הזולת, בצורת הענקתם, ומגיעים לתקשורת שמקבלת מימד של מונולוג במקום דיאלוג בריא –  “בהעדר המודעות לעובדה שאנחנו אמורים להיות שונים, נמצאים גברים ונשים כל הזמן בעימותים אלו עם אלו. אנחנו מצפים שבן המין השני יהיה דומה לנו. אנחנו משתוקקים שהוא ירצה את הדברים שאנו רוצים ושהוא ירגיש את אשר אנו מרגישים.” (ג’ון גריי)   אבל מה לעשות ומשאלת לב זו לעולם לא תוכל להתממש   –  כותבת הפסיכולוגית דר’ עדה  למפרט: “שינוי קל הופך שני יצורים זהים לשני מינים נפרדים… הוא נעשה באמצעות כרומוזום אחד מתוך 46 הכרומוזומים שיש לנו בכל תא… אבל הכרומוזום הזה הוא ראשיתו של מפל שלם ומורכב של תהליכים הורמונליים, שבונים מערכות פיזיולוגיות ועצביות שונות ונבדלות לזכר ולנקבה,  ובכך יוצרים נטיות התנהגות ונטיות פסיכולוגיות שונות לזכר ולנקבה.”

אין טעם לא להכיר בכך ולהפוך ל”דון קישוט”. עלינו לנצל את האנרגיה שבנו ע”מ לתעל את חיינו כפי המציאות. מחקרים רבים הוכיחו, שאנחנו חושבים אחרת ואף משתמשים לצורך כך בחלקים שונים של המוח, שומעים אחרת, מגיבים באופן שונה במצבי לחץ, מתבטאים באופן שונה וכדו’. כשלחלוטין אין זה משנה אם הבדלים אלו הם אמיתיים כלו’ הבדלים מולדים או הבדלים שהוקנו/נרכשו במהלך החיים. די לנו בעובדה שהם קיימים ועלינו להכיר בכך וללמוד את צורת ביטויים על מנת שנבין את הזולת נכון, נגיב נכון וממילא נהיה מסופקים ומאושרים.

האמת שהדרישה הפמניסטית לשוויון זכויות בין גברים ונשים אשר השתרשה כ”כ בתת מודע שלנו לא צמחה בחלל הריק. דרישה זו באה כ”תשובת המשקל” לעוול הגדול שנגרם לנשים בקרב 

ללמוד להיות נשוי

עמים שונים. – כותבים יעל גנור ודר’ סורל קאהן: “הדעה שרווחה עד המאה ה-20 יחסה לגברים עליונות ברורה על הנשים בתחום האינטליגנציה.  בימי הביניים למשל, עדיין רווחה גישתו של אריסטו, שהנשיות היא מעין עיוות של טבע האדם. מאוחר יותר [סוף המאה ה-19] גרסו, שעקב מהלך אבוציונלי שונה, קיים אצל נשים חסר בתחום החשיבה המופשטת, כיוון שלצורך גידול ילדים לא נדרשו, לדעת חוקרי המאה ה-19, כישורים אינטלקטואליים לא התפתחו תכונות אלו אצל הנשים. חשיבה מעין זו שררה גם בראשית המאה ה-20, נשים נתפסו דומות לילדים.”      אכן עוול!

הבה ונתבונן מהי האמת, מה מלמדת אותנו התורה על “שוויים” של כ”א מבני הזוג, האם יש מי שגדול מזולתו או שהם שווי זכויות אף אם אין בניהם זהות תפקידים. כבר בתחילת פרשת בריאת האדם כתוב “ויברא אלוקים את האדם… זכר ונקבה ברא אתם” (בראשית א כז) ללמדנו ששניהם מיוחסים ישירות למעשה ידיו של הקב”ה זה כזו. [ועיין במסכת ברכות סא. במחלוקת רב ושמואל על אופן בריאתם.]  

ואכן לא רק ששניהם שווים בדרגת חשיבותם, אלא שכל חשיבותם מתבטאת רק כאשר הם משלימים זה את זה – “זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם” (בראשית ה ב) דווקא ביחד שמם אדם ואין שמו לבד או שמה לבד אדם. [ועיין גמ’ יבמות סב:]  ולמעשה בעצם יצירת האשה מהצלע דווקא ולא ממקום אחר  למדונו חז”ל יסוד זה, שלכך לא נבראה האשה מרגליו של האדם כדי שלא תהיה נחותה בעיניו, ולא מראשו כדי שלא תעלה בערכה ממנו, אלא דווקא מצלעותיו – אמצע גופו להורות על מעמדם ששווים בחשיבותם הערכית זו לזה. [עיין אברבנאל] 

 אמנם הרוצה לטעות, יבא ויטען – נאמר  “ויאמר ה’ אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב יח)  הרי לנו פסוק מפורש, כך יאמר, שהאשה אינה אישיות חשובה ונפרדת בזכות עצמה וכל קיומה אינו אלא להיות “עזר” וסיוע לבעלה והיא טפלה לו.  טענה זו לא תתקבל, משום שהרי פסוק זה נאמר כאשר היה האדם בגן עדן, כשמלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין.  וכי אפשר לומר שבמקום כזה היה חסר לו משרתים וסייענים למינם?!  יתרה מכך וכי לא יכול הקב”ה לברא את האדם באופן שלא יצטרך לעזר וסיוע מהזולת כדוגמת כל החיות והבהמות שאינם זקוקים מבן המין השני לעזר וסיוע?!  ברור הדבר שכוונת התורה באומרה “אעשה לו עזר” בהבנה שונה וכפי שכתבו שם המפרשים.  ואצטט מתוכם רק את דברי הרש”ר הירש שראה בביטוי “עזר כנגדו” דווקא את מיוחדותה וגדלותה של האישה:  “עזר כנגדו – ביטוי זה מביע את כל כבוד האישה, ועזר כנגדו אינו מביע שיעבוד אלא שוויון גמור ועצמאות שווה. האישה היא “כנגדו” – לצידו של האיש, מקבילה לו בשורה אחת… האישה עומדת בצד האיש לא עמו ולא תחתיו היא פועלת כנגדו בשורה אחת ובנקודה אחרת, כל אחד יפעל בתחום מיוחד לו וכך ישלימו זה את זו.”

טענה נוספת נוכל לשמוע על דברי חז”ל שאמרו  “אשה כשרה עושה רצון בעלה” (תנא דבי אליהו פרק ט) כשלכאורה משתמע ממאמר זה שלאשה אין רצון משלה וגם אם יש לה הרי שעליה לבטל אותו מפני רצון בעלה. אולם זו טעות ברורה בהבנת דברי חז”ל. אמרה חסידית אומרת, שהפירוש של עושה רצון בעלה הוא שהאשה יוצרת את רצונו כלומר גורמת לו לחשוב שהוא הרוצה כשלמעשה היא בעצם מנתבת אותו להגשים את רצונה.

ללמוד להיות נשוי

אבל יתרה מכך. אנו מוצאים במפורש בתורה על אברהם אבינו אבי האומה שמקבל ציווי מפורש מהקב”ה  “כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה” (בראשית כא יב) גם יצחק אבינו נותן למעשה את הברכות למי שרבקה אשתו בחרה. הנחשוד באמותינו הקדושות שלא קיימו בעצמם להיות נשים כשרות העושות רצון בעליהן?!  ברור הדבר שהאשה והגבר שווים בכבודם, בערכם ובמעלתם אך שונים בטבעם כך שכאשר האשה היא בעלת שיעור קומה אין זה מהנמנע שדווקא היא תהיה המכוונת.  נכון שלמען שלמות הבית נקבעה היררכיה, כל מוסד כל גוף צריך שתהיה בו היררכיה- מי המנהל מי המבצע וכדו’ שאם לא כן הייתה באה אנדרלמוסיה והמוסד היה מתפרק. אמנם היררכיה אינה שוויון שכן אחד מהם נמצא לכאורה מעל לאחר, אלא שלמען מטרה משותפת היררכיה היא מחויבת המציאות בעוד ששוויון מוביל לאנרכיה. אין המכונית יכולה להגיע ליעדה כשנוהגים בה שני נהגים. ואם כך נהוג בכל משרד זעיר או דוכן בשוק קל וחומר שיהיה כך בבית שהוא הבסיס של כל אדם. 

ואדרבא, רבים הם המובאות בחז”ל המרוממים את מעלותיה של האשה אף יותר משל האיש כדוגמא: “נתן הקב”ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש” (גמרא נדה מה ב)  “חכמות נשים בנתה ביתה” (משלי יד א) וכדו’ א”כ לא רק שלא הפחיתו חז”ל חלילה מערכה של האשה אלא אף ציינו מעלות  שבה  יותר מהאיש ולפעמים  עד כדי  שקבעו  להן זכויות יתר כדוגמת:  “האשה  קודמת  לאיש 

לכסות (=ביגוד) ולהוציאה מבית השבי” (משנה הוריות ג ז)  מפרנסים ומשיאין את היתומה קודם ליתום (תוספתא כתובות ו ח)  “היו לפני הדיינים בעלי דינים הרבה דין האשה קודם לדין האיש” (רמב”ם סנהדרין כא ו)  האשה קודמת בחלוקת צדקה (גמרא יבמות ק א) וכדו’.

אכן, בחוקי חמורבי הבעל הוא אדוניה של האישה והוא מחליט מה ייעשה לה. המעיין בכתבי אפלטון ואריסטו נוכח לדעת כי ביוון נתפסו הנשים כנחותות מבחינה רוחנית ולא זכו כלל לחינוך, דבר שהשפיע עד כדי כך שבשנת 583 לספירה נאספו ראשי הכנסייה הנוצרית לדון “בשאלה הבסיסית” האם לאישה יש נשמה, הם התחבטו כ”כ בעניין ולא הצליחו להכריע בשאלה הרת גורל כזו בישיבה אחת על כן הם התכנסו שנית בשנת 585 והכריעו ברוב של קול אחד שלאישה יש נשמה…   ביהדות כאמור האישה היא יציר כפיו של הקב”ה בדיוק כמו האיש תוך הבנה ששוויון זכויות אין פירושו זהות תפקידים אלא איש על מחנהו ואשה על דיגלה.

אינני רואה צורך לפרט כאן דוגמאות להבדלים הרבים שקיימים בין שני המינים ובאים לידי ביטוי בכל פן מחיי היום יום, כיוון שאחרוג בכך ממטרת מאמר זה. אני מבקש רק שנכיר בעובדת השוני ונבין שהוא בין הגורמים לכאוס הרב הנמצא יותר מידי ב”מוסד הנישואין” – הכרה שתובילנו לחקור וללמוד נושא זה. אך פטור בלא כלום א”א, ואציין כדוגמא את אחד ההבדלים השכיחים ומצויים באופן קבוע בחיינו.

רבות הן הנשים המתלוננות על סירוב הבעל לשוחח עמן. הן רוגזות על שאינן מצליחות לקיים עם הבעל דו-שיח שוטף וחברי, דבר שיוצר אצלן תחושה שהן מתמודדות לבד והשותפות הזוגית שאמורה להיות לא רק בהיבטים הטכניים של חיי הבית אלא גם שותפות רגשית אינה קיימת. בהרבה מהמקרים נוכל לשמוע את תגובת הגברים ש: א. הם כן משוחחים והרבה עם האשה.   ב. “היא לא מדברת – היא נואמת.” כלו’ היא מאריכה בדבריה ובפרוט רב, גם כאשר אין הדבר נצרך להבנת העניין. היא מערבת מין בשאינו מינו כך שאתה יודע על מה אתה מתחיל לדבר אך לעולם  

ללמוד להיות נשוי

 לא תדע באיזה נושא תגמור. “תמיד” הטון של דבריה גם כאשר היא מספרת על אירועים טריוויאליים יהיה טון שכמעט מבשר על פתיחתה של מלחמת העולם השלישית וכו’ וכו’. 

מעצם שכיחותה של בעיה זו נבין, שאין מדובר בבעיה של זוג ספציפי אלא בבעיה זוגית בכלל. ואכך ידוע לנו בצורה ברורה שצורכיהם של הגבר והאשה בקיומה של  “שיחה משותפת”  שונה זה מזו.  “גבר מעונין ליהנות משהות עם חבריו ולשם כך הוא משתמש בשיחה. אצל אשה לעומתו, בנוסף להיות השיחה אמצעי קשר, היא גם מטרה.   לכן אשה עשויה לחפש חברה כאשר המטרה

היא לשוחח. כלומר הגבר משתמש בשיחה במטרה להתקשר עם החבר, כאשר השיחה עמו היא אמצעי לכך. אשה משתמשת בחברתה כדי שיתאפשר לה לשוחח, המטרה היא השיחה כאשר האמצעי לכך הוא התחברות עם חברה. (הבית היהודי) 

בעוד שאצל הגבר הדיבור משמש כאמצעי לרכישת/הקניית ידע או אף לשם התפארות אבל בכל מקרה מאופיין כתכליתי, משמש הדיבור אצל האשה לחוויה בפני עצמה – היא תדבר לשם עצם חווית הדיבור כשהשיחה לאו דווקא צריכה להוביל לתכלית מסוימת. ולכן, אין זה מפריע לקפוץ מנושא לנושא “תוך כדי דיבור”.  מההכרח הוא אף לדבר תוך כדי החייאת האירוע עליו מספרים ע”י טון הדיבור ושפת הגוף, כיוון שהשיחה האמוציונלית מעצימה את ההנאה שבדיבור. כשבנוסף יוכל גם השומע, כך מבינה, לחוות עכשיו את מאורעות העבר ובעצם להיות שותף עמה לתחושה שליוותה אותה אז ועל כן לא פלא שהדברים הטריוויאליים ביותר ישמעו מפיה כאילו ואירע דבר גדול.  תפיסה שונה זו לתפקיד הדיבור, גורמת לבעל לתחושה שהוא אכן משוחח עם רעייתו. מאחר והתייחסותו אל השיחה כדיבור הנועד להשיג צרכים או להסדרת דברים הנדרשים, רואה הוא בדיבור על עניני הבית “שיחה משותפת”. לא פלא שבמצב כזה תחוש האשה שלא מדברים “איתה” מאחר והיא רואה את תכליתה של השיחה המשותפת כמשהו שאמור להביא לסיפוק רגשי וזה דווקא ע”י דיבור סתמי גם אם הוא לא תכליתי. 

קורה גם ושיחה משותפת לא תתקיים למרות מוכנות בני הזוג לשבת ולשוחח, מאחר ואחד מהם משדר בלי מודע “חוסמי שיחה” המפריעים ליהנות מחווית השיחה המשותפת ומביא להסתגרות בן הזוג. 

בכל אופן, ככל שנבין יותר מהם המניעים והצרכים של הזולת בדיבור ונלמד איך לדבר וכיצד להקשיב – הקשבה אקטיבית, נוכל להשתמש בכלי מופלא זה – בדיבור, על מנת ליצור קשר וקירבה עם בן הזוג. שהרי עצם יצירת הדיבור, כותב הרב שלמה וולבה היא לשם התקשרות וקירוב.  בל נישכח שבעזרת הדיבור אנו משיגים סיוע ועזרה מבן הזוג, ע”י הדיבור אנו מביעים רגשות ומציגים משאלות, רק ע”י שיחה פתוחה נוכל לפרוק מצוקות ודאגות. והגם שבאמצעות הדיבור אפשר חלילה גם לפגוע בבן הזוג אולם בהחלט ע”י דו-שיח נכון נוכל לקשור ולקרב לבבות. וחז”ל שראו את הקשר השיחתי בין בני הזוג כקשר רגשי חשוב, התייחסו בשלילה לאדם שמפריע לשיחה בניהם: “אמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקילעא (=מדור) שאיש ואשה שרויין בה עליו הכתוב אומר נשות עמי תגרשון מבית תענוגיה” (עירובין סג:) ומסביר המהרש”א  “שבושין לדבר זה עם זה”  והחזו”א במכתבו רואה בשיחה שבין בני הזוג את “ההשתדלות להתאחדות”.

הרי לנו דוגמא אחת מיני רבות, להבדלים המוטבעים בנו מעצם היותנו שני מינים – גבר ואשה, 

ללמוד להיות נשוי

שאם לא נהיה מודעים להם לא נבין את שחסר לזולת, או מדוע הוא מסרב למלאת ולספק את מה

 שחסר לאחר. אולם כשנהיה מודעים לזה ובנוסף נדע כיצד לנהל שיחה נכונה, איך יוצרים רצון והמרצה לדבר ומהם התנאים הסביבתיים המגינים על ההנאה שבשיחה, נוכל להפיק מהשיחה את המטרה שלשם כך נברא האדם “מדבר” – התקשרות וקירוב.

 אמנם אין זה יהיה נכון לתלות את כל האכזבה והתסכול כשצפיות לא מומשו – בהבדלים שבין שני בני המין. שהרי נוכל למצוא גברים ונשים “שלא יתאימו” לטיפוס הסטנדרטי ובכ”ז יהיו מתוסכלים מחיי נישואיהם. ובכלל הרי אפילו הבדלים ופערים שאינם נובעים מהיותנו גבר או אשה וגם אם היינו מודעים להם ואפילו בחרנו והעדפנו אותם לכתחילה בכל זאת במשך הזמן שוני כזה יפריע לנו. כדוגמת אשה אמוציונלית המחפשת גבר שקול וקר מזג על מנת שיאזן את הטמפרמנט הסוער שלה, אולם לאורך זמן תגלה שחוסר התלהבותו והאפתיות שלו מטרידים אותה. כותב דר’ שניאור הופמן (פסיכולוג)   “אנשים מתחתנים כדי להשלים חסרונות ומגבלות. מה שחסר באדם הוא מחפש בבן/בת זוגו/ה הנבחר/ת. האדם במידה רבה לא שלם, חלק מאישיותו מפותח מידי או מוזנח, ואת התכונות שחסרות לו הוא מחפש בזולת. לדוגמא: תוקפנות-עדינות, 

אינטלקטואליות-רגשנות, מופנמות-מוחצנות, ספונטניות-יציבות וכדו’. ניגודים נמשכים אחד לשני… אך באופן אירוני אדם מתחתן עם בן/בת זוג בגלל השוני, ואח”כ מתלונן שהזולת לא דומה לו ומתנהג באופן שונה.”

ואכן, לא כל המומחים תמימי דעים שישנה עדיפות בבחירת בן זוג המנוגד בתכונותיו. כיוון שגם אם מצד אחד זה מפרה ויוצר דינמיקה, יש לחשוש שמא ההבדלים יהיו גדולים מידי ויגרמו לחיכוכים מיותרים. [ועיין בספורנו בראשית ב יח ובדברי הנצי”ב בפירושו העמק דבר והרחב דבר.]

אסיים עניין זה בדברי המהר”ל בפירושו גור-אריה על הפסוק “אעשה לו עזר כנגדו” ופירש רש”י  “זכה – עזר, לא זכה – כנגדו להלחם” כתב המהר”ל – “כי הזכר והנקבה הם שני הפכים … אם זכה מתחברים בכוח אחד לגמרי כי כל שני הפכים מתחברים בכוח אחד כאשר הם זוכים … אבל כאשר אינם זוכים אז לפי שהם הפכים גורם שהיא כנגדו.”

נמצאנו למדים שוב שהצורך בללמוד להיות נשוי מוכרח מעצם היותנו נשואים לבן המין השני ואף אם מודעים אנו לצרכינו אין זה מוכרח שנהיה מודעים לצורכי בן הזוג השונה מאתנו מעצם היותו בן המין השני המדבר, רוצה וחושב אחרת מאתנו. 

  ג.  “בעיות בחיי הנישואים הם דבר בלתי נורמלי!”

דומני כי כעת אין צורך להאריך בהוכחת טעות זו. לאור ריבוי המחקרים המוכיחים את השוני שבין שני המינים בכל תחומי החיים נצטרך לשאול את עצמנו כיצד יתכן בכלל שיש זוגות נשואים שאין להם בעיות. [ויש ב”ה…]  הלוא מטבע הדברים כאשר מאגדים שני הפכים, אם לא נדע לכוון בליטה כנגד שקע ייווצרו חיכוכים והרבה.  ובכלל, בל נשכח שמציאות חילוקי דעות בין אנשים אינה דבר נדיר.   הרי אפילו שני אחים שגדלו באותו בית, אותה תרבות וסביבת מגורים, כשבכלהליכות חייהם היו דומים, לא נדיר למצוא ביניהם חילוקי דעות.   “הסיבה לשוני שבין בני אדם נעוצה ברצונו של הבורא לברא כל אדם כיצירה עצמאית בעלת יחוד משלה שאינה דומה כלל לזולתה. השוני מקורו בנשמתו של כל אדם הדומה כביכול לבורא העולם וכשם שהוא אחד יחיד ומיוחד כך גם נשמתו של כל אדם. טביעת האצבעות השונה אצל כל יצור אנושי והמוכרת כסימן מובהק להבדל שבין אדם לאדם, היא הביטוי הגשמי המוקרן מיחידותה של נשמתו. אלא שההבדלים בין בני אדם מחריפים במסגרת המשפחה, משום שבה מתווסף הבדל מהותי הקיים בין שני המינים – איש ואשה.” (הבית היהודי)

אם היינו רגילים לחשוב שהמצב המובן מאליו הוא שלום, ומצב של סכסוך פירושו משהו חריג ולא צפוי, בא המדרש ומלמדנו שאך טעות בידינו. “אמר רב סימון בשעה שבא הקב”ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא וכו’ שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה.” (בראשית רבה פרשה ח ה)  וכשם שכל דבר בעולם מתקדם לקראת התפוררות אלא א”כ מתערבים ומשביחים אותו, כך גם מערכת היחסים בנישואים ללא מאמץ יזום לא תבנה מעצמה.

הבה ונשנן לעצמנו –

 זה נורמלי שיש בעיות, אבל זה לא נורמלי שלא ללמוד ממה הם נובעים ואיך לפתור אותם!!!

מה המסקנה המתבארת מכל הנאמר. 

דומני, וכפי שפתחתי בתחילת דברי, אדם נבון לא ניגש לעשות אף צעד משמעותי בלי שתקדם לזה חקירה, בדיקה  ולימוד מעמיק.  כמובן שהמצב האידיאלי ביותר היה שכל גבר ואשה  בגיל  הנישואין היו לומדים לשפר ולעדן את מידותיהם בנוגע ליחסי אנוש בכלל, ובעיקר לומדים על טיבעם ומהותם של שני המינים, כשהם מבררים לעצמם מהם הצפיות שמצפים אחד מהשני, מהי “שפת הדיבור” של הזולת, מהם הנקודות הרגישות אצל בן זוגם מעצם היותו בן המין השני וכו’.  לא די ברצון הטוב שקיים אצל כולם. הוא יכול לשמש כמנוע נפלא להתקדמות, אולם אין בכוח הרצון ללמדנו על טבעו של בן המין השני ומהם הצפיות שמצפה שאגשים לו/ה. וקיימים ב”ה ספריות קלטות וספרות ענפה בנושא עפ”י מקורות חז”ל. 

גם זוגות נשואים שמגלים שחיי נישואיהם אינם מאירים ומאושרים כפי שקיוו, אל ייאוש! אם רק ירצו לשנות, יעלה הדבר בידם. כמעט כל העוסקים בטיפול זוגי מעידים, שרוב החיכוכים וחוסר ההסכמה ההדדיים אינם נובעים מרע ואטימות לב אלא מחוסר מודעות לצורכי בן/בת הזוג בגלל חוסר אסרטיביות, חוסר מודעות להבדלים הגבריים והנשיים וכדו’. שהרי אדם לא מכיר לגמרי את תכונות נפשו ובוודאי שלא את תכונותיו של בן זוגו, לא כאדם נוסף וכל שכן לא כאישיות בן המין השני. גם הם יראו תועלת עצומה בלימוד והבנת הנישואים המורכבים משני המינים. אולם לפעמים בגלל ניסיונות שיפור בעבר שכשלו או תחושת אכזבה וחסכים מצטברים, מרפים ידים מלנסות לבד לתקן ולשפר.

ללמוד להיות נשוי

כאן בא תפקידו של יועץ הנישואין. שכאדם ניטראלי, מסוגל לשמוע – שמיעה אקטיבית את בני הזוג, דבר שגורם להם לפעמים, לבטא בפעם הראשונה את מה שבאמת הם רוצים. להראות שרצונות מסוימים של האחד הגם שנראים מוזרים וקטנוניים בעיני בן הזוג, הם צרכים המוכרחים מעצם מהותו גבר/אשה, ובעיקר להקנות כלים שעל ידם ידעו כיצד לבקש וכיצד לסרב לבקשה, איך מתפיסים ואפילו איך “רבים” בלי להשאיר צלקות שילוו למשך שנים ובקיצור ללמוד להיות נשוי.   טיפול נכון יש בכוחו להביא לכך שכל אחד ייהנה מעצם הענקתו לזולת.

המציאות היא, שרוב הזוגות הלא מאושרים אינם מגיעים לטיפול, אלא א”כ רמת הסבל בנישואין הגיעה לרף גבוה מאד. והגם שהרתיעה מטיפול וחשיפה אישית מובנת, ובעיקר כאשר כל מצוקה נפשית/רגשית נתפסת ובטעות, כאילו וזה כישלון בעצם אישיותו של האדם. [בכישלון בנישואים מרגישים לפעמים ב’חברה טובה’ יש עוד הרבה כמוני…]  בכל זאת חבל להגיע לטיפול כשרמת העוינות גבוהה שאז מטבע הדברים לוקח זמן ומאמץ רב יותר ע”מ ליישר את ההדורים.  נזכור גם שככל שילדינו יראו מערכת יחסים טובה ובריאה יותר יוכלו גם הם לבנות את קנם  ביתר הצלחה שהרי ברבים מפעולותינו אנו חקיינים.

גם אלו שהקושי הרב בחיי נישואיהם מביא אותם לחשוב על הפתרון “הקל” – להתגרש, כדאי שיזכרו:  א. גם אם את/ה רק  40% מהבעיה ובן זוגך 60% אין את/ה משאיר/ה אצל בן הזוג בגירושין את החלק שלך וזה יתלווה ויצוף גם בנישואין השניים.  ב. הרבה מהקשיים נובעים מההבדלים שבין הצרכים הגבריים לבין הצרכים הנשיים, א”כ קשיים אלו יתעוררו שוב ושוב עד שיילמדו. ג. ישנם קשיים שהתפתחו כתגובה מערכתית למעשים או לחוסר מעשים שלנו אולם אינם קשיי מהות וכשניתן את הדעת לשנות את גורם הבעיה גם התוצאות הקשות ישונו.                                      

“טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם” (קהלת ד ט)

ביבליוגרפיה

דר’ סוזי שושני – גבריות נשיות של זוגות נשואים , ניסן תשלו

סיגל ליבני – סיבות לגירושין של זוגות צעירים בישראל / אוניברסיטת בר אילן , תשס

דר’ רינה שחר – שביעות רצון מחיי הנישואין / מגמות לז (3) 254-274 , 1996

הרב שמחה כהן – הבית היהודי ח”א עמ’ 10 , תשנה

מהר”ל מפראג – באר הגולה   באר רביעי ,   נתיבות עולם  נתיב גמ”ח פרק ד

תלמוד בבלי – מסכת יבמות דף סב:

תלמוד בבלי – מסכת קידושין דף ז.

טור – אבן העזר סימן א

רמב”ן – בראשית ב כד

יעב”ץ – פרקי אבות פרק ב יב

גו’ן גריי – גברים ממאדים נשים מנוגה עמ’ 15 / הוצאת אור-עם

דר’ עדה למפרט – האבולוציה של האהבה עמ’ 94 / ספרית האוניברסיטה המשודרת / הוצאת משרד הביטחון  (ארגון  “מנוף”)

יעל גנור  ודר’ סורל קאהן – ההבדלים בין המינים ביכולות קוגנטיביות בקרב ילדים עמ’ 5 / מכון הנרייטה סולד, תשנא  (ארגון  “מנוף”)

ר’ שמשון רפאל הירש – בראשית ב יח

דר’ שניאור הופמן –   נפש – רבעון לפסיכולוגיה  2001:9 

הרב שמחה כהן – הבית היהודי ח”א עמ’ 190

מהר”ל מפראג – גור אריה בראשית ב יח